מאגר סיפורי מורשת

שמי צבי וולפנר, נולדתי לפני 79 שנים, בארץ – בבית החולים בעיר עפולה. (בירת עמק יזרעאל). נולדתי לזוג הורים מבוגרים.

בילדותי

אבי (הסבא רבא שלך), נולד והעביר את ילדותו בוינה. שבאוסטריה. עם עליית הנאצים לשלטון גם באוסטריה, הצליח לברוח ועלה ארצה כמעפיל, בסוף שנת 1938.

אמי (הסבתא רבתא שלך), נולדה בעיירה סטרי שבגליציה בפולין (כיום אוקרארינה). גדלה והתחנכה במשפחה חרדית, אך היא כמו מרבית אחיה עזבו את הדת לחלוטין. עלתה ארצה כחלוצה עם סרטפיקט (אישור עלייה מהבריטים, ששלטו בארץ באותם ימים).

הורי היכירו בארץ ונישאו בשנת 1942

הייתי בן יחיד וגדלתי במשפחה קטנה ומצומצמת כמעט ללא משפחה בארץ, למעט דוד אחד ושני בני דודים.

ילדותי עברה בקריות ליד חיפה, עד גיל שש בכפר אתא (כיום קריית אתא) שם הלכתי לגני ילדים. בגיל שש עברה המשפחה לקריית חיים המערבית קרוב מאוד לחוף הים.

הייתה לי ילדות רגילה, שיחקתי עם חברים במשחקי כדור (כגון: מחניים או חצי מחניים), סוגי קלאס, תופסת, מחבואים, בלורות (כיום גולות או ג'ולות) וכו' וגם משחקים שקטים שמשחקים בתוך הבית כמו דמקה, שחמט (כן ידעתי פעם ושיחקתי), ריכוז (כיום מונופול, אחת מהמתנות שקיבלתי לבר המצווה) ועוד. בזמני מרבית המשחקים והצעצועים היו עבודת יד של הורי ושלי. משחק הדמקה הראשון שלי היה: הלוח היה עבודת של אבי, בריסטול עליו צוירו המשבצות והשחקנים פקקי בקבוקים, או עפיפון אותו בנינו אבי ואני והעפתי לאוויר בחוף הים.

 בילדותי

למדתי בבתי ספר בקריית חיים, בית ספר יסודי, עד כיתה ח' ובית ספר תיכון מקצועי בכיתות ט'-י'-יא'. אז עדיין לא הייתה חטיבת ביינים. בבית הספר המקצועי למדתי במגמה לחשמל. בחופשים ובתקופה שלפני הגיוס לצה"ל עבדתי אצל קבלני חשמל בקריית חיים ובחיפה.

במסגרת השירות הצבאי שרתי בחיל הים על משחתת (אוניית קרב) בשם אח"י (אניית חיל הים) "יפו".

 בחיל הים

לאחר השירות הצבאי למדתי בבית ספר להנדסאים בטכניון בחיפה. סיימתי בהצטיינות כהנדסאי חשמל.

בבית ספר להנדסאים

את סבתך צילה ז"ל (הנכדים הגדולים, אופיר אסף ואורי קראו לה "ספפה") ההיכרות בינינו הייתה באמצעות חבר משותף. היא גרה ועבדה בירושלים ואני בקריית חיים מרחק של מעל 160 ק"מ, הנסיעה הייתה כרוכה בנסיעה בשלושה אוטובוסים וארכה מספר שעות.

לאחר שהכרנו והתחלנו לצאת יחד, כלומר נהיינו חברים המרחק ותלאות הדרך לא היוו מכשול או גורם מעכב. כמו שאומרים לאהבה אין גבולות או מעצורים.

בשנת 1968 התחתנו

קבענו את מגורינו בנתניה, אמצע הדרך בין הקריה וירושלים. במשך השנים נולדו לנו שלושה ילדים חמודים, מתוקים ומקסימים. (אותם אני מכנה "היהלומים"). הבכורה דודתך, רותי לאחר שלוש וחצי שנים נולדה הבת השנייה אמך, נעמי ולאחר שש שנים נולד בן הזקונים, דודך, שלומיק. שלושתם גדלו, למדו והשכילו כל אחת ואחד הצליח והצטיין בתחומו. שלושתם נישאו והקימו משפחות וילדו ילדים ביחד זה אתה ובני הדודים שלך שהם שמונת הנכדים שלי.

לפני כארבע עשרה שנים קרה האסון של המשפחה, סבתא שלך, צילה, חלתה אושפזה ולאחר תשעה שבועות בבית החולים נפטרה.

 לזיכרה של סבתא צילה וולפנר

זה היה משבר לכל המשפחה, במיוחד לילדי שאבדו אימא אוהבת, דואגת ודומיננתית. ובכל זאת החיים נמשכים, נוספו שלוש ילדים, ושני בני הדודים שלך ואתה, שהשלימו את מניין נכדי לשמונה. אמך ואחיה מאוד מלוכדים ונפגשים בכל חמישי לחודש (יום פטירת הסבתא).

כיום יש לי בת זוג, הלוא היא שרה, שהפכה חלק בלתי נפרד ממני ולחלק מהמשפחה.

 אני ושרה

לאחר סיום לימודי וקבלת התואר "הנדסאי" עבדתי בשלושה מקומות, כשנתיים וחצי במפעלי נייר חדרה, כעשור הייתי בצבא בחיל המודיעין. באותה יחידה בה שירת מאוחר יותר דודך שלומיק. ומשנת 1980 עבדתי ברשות שדות התעופה, בנמל תעופה בן גוריון. שלושת ילדי עבדו בנמל התעופה בחופש הגדול בשנתיים האחרונות ללימודי כל אחד מהם.

ברשות עבדתי עד ליציאתי לגמלאות בשנת 2011. מאז ועד לאחרונה המשכתי לעבוד וזה כ-5 חודשים הפסקתי לעבוד לחלוטין. כיום אני גמלאי במשרה מלאה. עד לפני כשנה התנדבתי יומיים שלושה בשבוע. ברשות שדות התעופה ובקופת חולים.

לפני קצת יותר משנה עברנו, זוגתי ואני לדיור מוגן – מגדלי הים התיכון.

הזוית האישית

הנין דניאל: על אף שבחלק מהתוכנית לא יכל סבא להגיע מסיבות רפואיות, כאשר הגיע היה נפלא ואני לא מתחרט שהיה איתי בתוכנית.

סבא רבא צבי: זו פעם שנייה שאני משתתף בתוכנית הנפלאה הזו, לצערי הרב הייתי חולה ולא יכולתי לבוא לכל המפגשים. באלו שבאתי נהניתי ביותר ואני מצטער שלא יכולתי להיות זמן רב יותר.