מאגר סיפורי מורשת

שמי עמרם מצנע, נולדתי ב-20 בפברואר בשנת 1945 בעפולה לבן-צבי ומרים מצנע. יש לי שתי אחיות קטנות בשם עדנה ועינת.

גדלתי בקיבוץ דברת ובקריית חיים. אני זוכר שהיינו מאוד קשורים לסביבה ולטבע, הוריי גידלו לול תרנגולות והיה לנו גן ירק. הזיכרון הכי יפה שלי מתקופת הילדות הוא שאבא שלי קנה טלה קטן שקראנו לו טולי, ואני הייתי מסתלק מבית הספר כדי ללכת איתו בשדה, הייתי מוליך אותו בחבל כמו שמוליכים כלב. איני זוכר את תקופת בית הספר היסודי לטובה, הייתי פרחח והוריי נאלצו להגיע לבית הספר פעמים רבות. המורים היו אומרים עליי: ״הוא לא מקשיב בשיעור אבל יש לו פוטנציאל״, שמעתי את המשפט הזה פעמים רבות בחיי. הייתי בתנועת הנוער המאוחד ואני זוכר שאהבתי לצאת לטיולים ארוכים עם תרמילי גב במשך ימים שלמים.

בתיכון למדתי בבית ספר הריאלי בפנימייה הצבאית. הדבר הכי משמעותי לי מתקופה זו הוא החברים משם – היינו 20 חניכים ועד היום אנחנו נפגשים כמה פעמים בשנה, יוצאים לטיולים ויש לנו הווי משותף וחיים משותפים. הקבוצה של החברים בתיכון כנראה תישאר קבוצת החברים שלך לנצח. אני זוכר שכל שנה בתיכון, היו מאיימים עליי שאם לא אטיב את דרכי ואלמד – לא אעלה כיתה בשנה הבאה.

בסוף כיתה י״א עברתי אירוע מכונן; היינו ידועים במסיבות שהיינו עושים. ביום שישי אחד לקחתי ג‘יפ צבאי גדול ללא רשות, כדי להביא בנות מהכרמל אל המסיבה. ברוח שטות התיישבתי על ההגה ונסעתי אל העיר, וכשחזרתי לפנימייה חיכה בשער הרס״ר ומצאתי את עצמי נזרק מהפנימייה – השעו אותי לחודש אך לבסוף הסכימו להחזיר אותי על תנאי לשנה נוספת. אני חושב שלא על כל מעשה פרחחות של מישהו, צריך מיד להעניש אותו ולסיים לו את הקריירה. הנכונות לסלוח, להבין ולהכיל היא חשובה.

שירתי 30 שנים בצבא, וזאת הייתה תקופה משמעותית בחיי. חוט השני של השירות הצבאי שלי הוא הנהגה של חיילים לאורך הדרך. כאשר אתה מפקד על חיילים אתה מקבל אחריות, אתה צריך לאמן, לחנך, להכין אותם ולהיות להם לאב. אחריות זו הובילה אותי לתחום החינוך שליווה אותי בחיי האזרחיים. 30 שנה זה פרק זמן גדול מאוד, זה מלחמות, פציעות, לימודים. עשיתי תואר ראשון בארה״ב במהלך תקופת השירות שלי. הצבא מבחינתי, הוא אולי הגורם הכי מעצב של החיים שלי, הוא הוביל אותי למי שאני כיום.

הייתי במשך עשר שנים ראש עיריית חיפה, וחמש שנים ראש מועצה מקומית בירוחם. ראיתי בחינוך כפלטפורמה וכדרך הכי משמעותית להשפיע על אנשים ועל החברה. את השינוי הגדול בירוחם חוללתי דרך החינוך, כאשר הפרויקט המרכזי היה ״מינקות לאקדמיה״, כלומר איך אתה מלווה ילד מרגע שנולד דרך הפעוטון עד לאקדמיה ועוזר להפוך אותו לאדם שמועיל לעצמו, למשפחה ולחברה. הדבר המעניין שלמדתי הוא שאפשר להשפיע על משפחות וקהילה שלמה דרך השפעה על ילדים ועיסוק בחינוך, אפשר לשנות גם את ההורים וזו מבחינתי – ההצלחה הכי גדולה. כיום אני מקדם פרויקט חינוך בעיר הבדואית רהט, אני בתחילת הדרך של פרויקט זה ואני מצפה לראות את תוצריו.

הייתי יו״ר מפלגת העבודה, הייתי ח״כ והייתי ראש ועדת החינוך בכנסת. חלק זה בחיי היה מעניין מאוד ולימד אותי רבות. החוכמה היא ללמוד, להקשיב, להתבונן ולהפנים דברים בכל שלב בחיים. עד השחרור מהצבא לא עסקתי כלל בפוליטיקה, אמנם הצבעתי בכל בחירות, אך גיבשתי את דעתי רק לאחר שחרורי מהצבא. בתפיסת העולם שלי אני בא מהכיוון של שוויון הזדמנויות – לתת לכל אדם את ההזדמנות להגיע הכי רחוק שיוכל בהתאם לכשרונותיו. אדם, מעצם כך שנולד אדם, מקבל זכויות מולדות שאף אחד לא יכול לקחת לו, וזה מה שהוביל אותי לכיוון של המחשבה הרגישה חברתית.

המשפחה שלי הוא חוט השני לאורך כל חיי. לאורך כל הדרך הזאת לוויתי במשפחתי הגדולה שמתרחבת משנה לשנה.

הזוית האישית

רות רגב, הנכדה: נהניתי לכתוב את הסיפור הזה על סבי ואני חושבת שהקשר בינינו התחזק ולמדתי עליו הרבה דברים חדשים. נהניתי לשבת ולדבר איתו ולשמוע סיפורים מעניינים מהתקופה בה היה צעיר ולמדתי שלא כל מעשה שטותי הוא נורא, וחשוב לדעת לסלוח לאנשים.

עמרם מצנע תרם סיפור נוסף למאגר המורשת, לקריאתו לחצו על הקישור: עמרם מצנע ראש מועצת ירוחם