מאגר סיפורי מורשת

שמי שלום פרוימוביץ נולדתי בסרביה (מולדובה) בשנת 1933 במקום קטן בשם ריזינה.

נולדתי למשפחה מרובת ילדים,  אני הייתי הילד השלישי מתוך שמונה ילדים – חמישה בנים ו שלוש בנות.

למדתי בבית ספר יהודי ששם דיברנו רק רומנית ויידיש  ולכן עד גיל שמונה ידעתי רק את השפה יידיש. ייִדִישׁ או גם אידיש היא שפה יהודית השייכת למשפחת השפות הגרמאניות ונכתבת באותיות האלפבית העברי. היא השפה הגרמאנית המודרנית היחידה שאינה נכתבת בכתב לטיני. בימי הביניים נקראה לרוב עברי-טייטש או לשון אשכנז, ולמן תקופת ההשכלה ז'רגון. (ויקיפדיה)

בשנת 1941 הגרמנים פלשו לברית המועצות. בין שאר האזורים מולדובה הייתה תחת כיבוש הנאצים והיהודים נשלחו לגטו. בין כל המשפחות היהודיות שנכנסו גם משפחתי נשלחה לגטו, עם שאר המשפחות היהודיות. למזלנו משפחתי הצליחה להישאר בחיים אחרי כל התקופה הקשה כזאת.

התחלתי לשרת בצבא בגיל שבע עשרה. הלכתי לשרת בחיל הים של ברית המועצות באוקיינוס השקט שהיה 11,000 ק"מ מהבית. זה היה חודש של נסיעה לכיוון אחד. שירתי חמש שנים בצבא, בגלל שכשהמלחמה נגמרה, לא היו בחורים שהתגייסו לצבא, לכן כל מי שהתגייס, היה צריך לשרת יותר שנים בצבא. השירות בצבא לימד אותי כמה חוקים חשובים בחיים. אחרי השירות בצבא, חזרתי הביתה, וזמן קצר אחרי זה הלכתי ללמוד במכללה, למדתי מכונאות, וזה גם מה שעשיתי עד שיצאתי לפנסיה.

בשנת 1956 פגשתי את פרידה בוזילה, אישתי היום. התחתנו באותה שנה, כי היה נהוג לצאת קצת כדי להכיר אחד את השני וישר להתחתן. בשנת 1968 נולד בני היחיד ויטלי פרוימוביץ.

לאחר  שנים בברית המועצות עלינו לארץ בשנת 1979, עם גל העלייה הגדול מברית המועצות. בהתחלה היתמקמנו באזור אור עקיבא, ואחר כך עברנו לעיר קטנה בצפון, לכרמיאל שאנחנו גרים בה עד היום .

אחד האירועים האהובים עליי זה שנולדו שלושת נכדיי: איתן הבכור, שי האמצעי, ויובל הקטן,  זה היה אירוע גדול מאוד בשבילי ,כי היה מי שימשיך לספר את הסיפורים שעברנו, כדי להגיע לארץ ישראל, כל מה שהיה גם לפני כן ואת כל הדברים היקרים שלנו, שימשיכו להיות חלק משושלת המשפחה.

אחד האירועים הקשים ביותר שלי הם, כשהייתי קטן והנאצים פלשו לברית המועצות, והתחילה מלחמת העולם השניה. בתוך זמן קצר כבר רוב התושבים היהודים נכנסו לגטו, אני ומשפחתי הינו חלק מהתושבים האלו. חיינו בגטו לאורך כל המלחמה. אני ומשפחתי חיינו בגטו, ועשינו הכל כדי שנוכל לצאת מהגטו, כמשפחה אחת. ואכן  יצאנו כמשפחה אחת.

כיום אני בן תשעים ולעומת שאר האנשים שבגילי אני מאוד בריא, וגם וחזק לגילי. אני שומר על קשר עם אחי ואחיותי שעדיין בחיים, ושלוש פעמים בשבוע באים לבקר שני נכדי ובני. לפעמים גם השלישי מגיע, הוא פשוט כבר מבוגר וגר בעיר אחרת וקשה לו להגיע, אחד התחביבים האהובים עליי, זה לצאת להליכה רגועה עם אשתי סביב שכונתנו.  אנחנו גרים בכרמיאל עיר מאוד יפה שקטה ורגועה.

הזווית האישית

יובל: אני הייתי רוצה לאחל לסבי שהוא יחיה עוד המון המון שנים. שיהיה בריא לעוד ביליון שנה ושהוא יהיה שמח כל הזמן.