מאגר סיפורי מורשת

שלום, שמי מליסה סמרטנקו ובעקבות תוכנית הקשר הרב דורי בה אני משתתפת השנה אני רוצה לשתף אותכם בסיפור חייו של סבא שלי מצד אימא, סמיון. וכך סיפר לי סבא:

"שלום, שמי סמיון שפרנוב וזהו סיפור חיי: נולדתי בווינה, עיר הבירה של אוסטריה, וגדלתי באוקראינה בעיר נקאולייב. למדתי בבית הספר מספר 35 בברית המועצות, בתי הספר היו לפי מספרים. בילדותי אהבתי לשחות לשוט ביאכטות ולרוץ. אבא שלי היה קצין בצבא האדום ואימא שלי הייתה מורה לספרות ולשון האוקראיניים. אני זוכר את היום בו למדתי לרכב על אופניים. ילדה שהייתה גדולה ממני לימדה אותי אך לא היו לי אופניים, בגלל שלא היה מקום בדירה שלנו לאופניים.

אני זוכר את החברים שלי מאוד טוב ועם חלקם אני עדיין בקשר, קראו להם: איגור, סלבה, ולירי, ניקולי, יורי, ולנטין ואולג. אני זוכר שהלכנו ביום אחד לסרט. אני זוכר סרט שהיה בשבילי מדהים, קראו לו "השמיניה המופלאה" (סרט ברוסית).

בבית הספר למדתי טוב מאוד והייתי בעשיריה של המצטיינים. למדתי להיות מהנדס פרוייקטים בתחום המכניקה של הספינות. למורה שלי קראו זינוביי פטלר והוא היה המורה האהוב עליי. אני זוכר שמאוד אהבתי את בית ספרי. אהבתי ללמוד: פיזיקה, מתמטיקה, ספרות ועוד כמה מקצועות.

בזמן שירותי בצבא הייתי מהנדס בנייה, שירתי בסנקט פטרבורג, זוהי עיר מאוד יפה ושם יש הרבה תיאטרונים ומוזיאונים. בזמני הפנוי הייתי מטייל שם. למפקד שלי קראו קפטן יורי. אני זוכר את החברים שלי שהכרתי בשירות הצבאי.

הכרתי את אשתי על חוף הים. היא הייתה עם החברה שלה, חברתה הייתה חניכה בהתנסות אוניברסיטאית אצלי והיא הכירה בנינו. לאחר שנה וחצי הצעתי לאשתי נישואים. כשהתחתנו היא הייתה בת 25 ואני הייתי בן 28.

עליתי לישראל בגיל 50,עד אז חייתי באוקראינה. עליתי בשנת 1998 עם אשתי. שני ילדיי הגיעו שנתיים לפני. כשעליתי לישראל הקושי הכי גדול שהיה לי ועד עכשיו קיים הוא – לדבר בעברית.

בזמני הפנוי אני אוהב לגלוש באינטרנט ולעשות ספורט.

הזוית האישית

מליסה הנכדה המתעדת: היה לי מאוד מעניין לשמוע את סיפורו של סבי ועל ילדותו בברית המועצות.