מאגר סיפורי מורשת

סבי אברהם קונקול, נולד באיטליה בעיר מילאנו ב1947.

ההורים שלו הם אווה קנארק ויצחק קונקול. כילד הוא גדל ביפו. כילד הוא שיחק כדורגל, והיה לו חבר ערבי עבדאללה שהיה חבר טוב שלו בתקופת בית הספר. הוא אמר שהם חיו חיים רגילים, בנעוריו הוא היה בנוער העובד והלומד. בשירות הצבאי שירת כמכונאי.  הוא עבד כל חייו, עד שיצא לפנסיה. הוא היה מכונאי ועבד בנביעות חברת המים.

הוא ואישתו גדלו ביחד בשכונה וככה הכירו, הם הולידו שלושה בנים הראשונה נולדה אימי בשנת 1971, והנכדה הראשונה הייתה דרור אחותי שנולדה בשנת 2000.

האירועים שהמשפחה חוגגת יחד הם חגים וימי הולדת. לסבא שלי יש תחביב לשחק כדורגל, הוא היה שחקן במכבי יפו. ספר מיוחד העובר במשפחה הוא ספר של סבתא רבא שלי, על סיפור השואה שלה, בהמשך הוא יעבור אליי. בזמן הפנסיה סבא שלי מתפקד כקצין בטיחות.

חפץ העובר בירושה: ספר זיכרון

סבתא רבא שלי אווה נולדה בשנת 1923 בסרוצק שבפולין. סבתא רבא נפטרה כבר, את הסיפור מעבירה לי אמא נכדתה של אווה. לאמא חשוב להעביר לי את סיפור הישרדותה בשואה של סבתא שלה אווה. אני הדור השלישי שמועבר לו ספר זיכרון על העיירה בפולין סרוצק, שבה חיה משפחת קאנארק ,משפחתה של סבתא רבא שלי.

הספר הזה עובר אליי למשמרת בן דורית ואני מקשיב לסיפור ואעביר אותו לדורות הבאים. וכך סבתא מספרת:

"כאשר פרצה המלחמה ב1.9.39בערב שבת, מטוסים גרמנים הפציצו את העיר סרוצק ובהפצצה זו נרצח אחיה הבכור שמואל ז"ל. לבנה השני קראה שמואל על שם אחיה. כל המשפחה ברחה וכל היהודים גורשו מסרוצק, בתוכם סבתא וחמש אחיותיה, לא היה להם מה לאכול ולכן אני ואחותי עברנו לדודה בעיר אחרת, וגרנו שם עד 1940. כאשר הרעב לא הפסיק, אימי החליטה לשלוח אותי לאישה פולניה, שהטיבה עימי כעשרה חודשים. שאר המשפחה הייתה בגטו, ובשנת 1942 הם ברחו מהגטו אל היער הגדול הסמוך. אווה חזרה אל הפולניה, הפולניה נעלה את הדלת והעלתה אותה לעליית הגג.

עד סתיו 1944 סבתא היתה אצל האישה הפולניה, וכך היא מספרת " מאז סוף הקיץ של 1942 לא ראיתי אור שמש. ימים ולילות הייתי סגורה ללא אוויר וללא אור נחבאת מעין רואים. הפולניה שלי צבעה את שערי על מנת שאקבל חזות של נוצרייה וכך יכולתי לעיתים לצאת, מבלי שהאוכלוסייה תוכל לזהות אותי כיהודייה. היא אפילו החליפה את שמי לכריסטינה לישצינסקי והטבילה אותי כדי שאהפוך לנוצרייה. היא לימדה אותי פולנית וכך הצילה אותי. עד שהצבא הרוסי שיחרר אותי בשנת 1945".

גם לאחר השחרור לא יכלה סבתא לגלות את יהדותה, רק חודש לאחר השחרור הגיעה ללודז' ופגשה יהודים, נודע לה שאחיותיה ניצלו. ביערות פגשה את בן עירה יצחק קונקול סבא של אמא שלי, והם התחתנו בפולין .

התייחסות הנכד לסיפור: האישה עזרה לאווה מבלי שום תמורה והצילה את חייה.  לא כל בן אדם היה מסכים להחביא מישהו ולדאוג לו מבלי שהוא מכיר אותו ולא יקבל מזה דבר, ואף מסתכן בכך. לבסוף האישה גם הצילה את חייה של אווה וגם הוכרה בתור חסידת אומות עולם. אני חושב שההתנהגות של האישה, צריכה לשמש דוגמא לכל הדור הצעיר. כשאני קורא את הסיפור, אני מרגיש אסיר תודה לאישה שהצילה את סבתא רבא שלי, אני חושב שהיא ועוד הרבה כמוה שהצילו אנשים בשואה וביניהם סבתא רבא שלי הם מעוררי השראה.

בעולם הילדים זה קורה בסיטואציות שמציקים לילד בכיתה והוא מרגיש במצוקה, או שילד מנסה להכות ילד , ואז צריך לעזור גם אם לא ייצא לך מזה כלום, רק התחושה שעזרת למישהו במצוקה. ולכן אני חושב שזה המסר, שצריך להעביר לדור הצעיר. מעבר לכך, אני גם מקבל את הספר. שבשבילי הוא קדוש, אני חושב שספר כזה שמועבר אליי הוא אחריות גדולה, ואני מחויב לשמור עליו.

כששמעתי את הסיפור הבנתי שהדברים המזעזעים שהתרחשו בשואה קרו גם למישהו ממשפחתי שאני המשך שלה, ולכן אני מרגיש אחריות. להמשיך להעביר את הספר כדי שכל משפחתי ידעו מה היה פעם, מה הם עשו, וכמה סבלו כדי שלנו תהיה מדינה וצבא חזק. שיזכרו ולא ישכחו.

הזווית האישית

יהלי קונקול: סבא שלי לא יכול היה להגיע למפגשים, בשל המרחק הגדול. למרות זאת בחרתי לראיין אותו ולשמוע את הסיפור המשפחתי. אני נהניתי מהמפגשים ומהסיור במוזיאון אנו בתל אביב.

סבא אברהם: מסר לדור הצעיר,"להישאר אדם צנוע להנות מהחיים ולהשקיע במשפחה".