מאגר סיפורי מורשת

סבא שמעון מספר את סיפור חייו: "נולדתי בתאריך ה- 13 ינואר 1944 בתל אביב. אמי אנדה חנה עלתה לארץ בשנת 1938 מהעיר וודוביצה (נפת קרקוב) והצטרפה לגרעין שהתגבש בקיבוץ אושא (ליד כפר אתא) הנועד להקמת קיבוץ של תנועת הנוער הציוני שייקרא תל יצחק בשרון.

אבי משה הגיע לארץ יחד עם אחותו רגינה על גבי ספינת מעפילים "בדקה ה-90", כשנסגרו שערי אירופה ופרצה מלחמת העולם השנייה. ספינת המעפילים נקראה "אסימי" (סיפור ההעפלה יסופר בנפרד). הספינה עברה תלאות רבות עקב סגירת שערי הארץ על ידי הבריטים ששלטו בה. גם אבי היה חבר תנועת הנוער הציוני והגיע לקיבוץ תל יצחק, שם פגש את אמי והם הפכו לזוג. שנה לפני שנולדתי, נולד אחי הבכור שנפטר בגיל שבועיים מבעיה מובנית בלב.

אני זוכר את הקיבוץ היטב, למרות שהוריי עזבו אותו כשהייתי בן שלוש וחצי. לבית הילדים קראו אז "טיפול" וההורים הורשו לבקר את הילדים רק אחרי הצהרים. אני זוכר היטב שאמי לקחה אותי מן הטיפול לחכות ליד מגדל המים של הקיבוץ לאבי, שהגיע בשיירת טרקטורים שעבדו בכריית  זיפזיף למטרות בנייה. שלוש שנים אחריי נולדה אחותי פנינה ולאחר מכן עזבנו את הקיבוץ ועברנו לגור במושבה הסמוכה, אבן יהודה, שם עבד אבי בבוקר כמנהל החשבונות של הועד המקומי ובמקביל כיהן כסגנו של מפקד האזור מטעם ההגנה.

תקופת הילדות שלי לא הצטיינה בשפע כלכלי. לא זכורים לי אנשים אמידים. כל הילדים לבשו מכנסי חאקי וחולצות טריקו וכבר מגיל ארבע ידעו ללכת מהבית לגן הילדים וחזרה, ללא עזרה של מבוגרים. כמעט לא ראינו מכוניות בכבישים. הייתי כשנה וחצי בגן ובגיל חמש וחצי נכנסתי לכיתה א' בבית הספר המקומי של המושבה שהיה צמוד לבניין ועד הכפר.

בשנה הראשונה הגיעו לארץ המוני עולים וכדי לאפשר את קליטתם הוכרז על מצב צנע (מדיניות הקיצוב) והיה מחסור אמיתי במוצרי מזון מיובא ובבשר. גם מחברות לא היו לנו: חילקו לנו דפים חומים כמו של שקי מלט ובעזרת מחט עבה וחוט צמר תפרנו אותם למעין מחברת. כל אחד תפר את המחברת שלו. נתנו לנו עפרונות צבעוניים וצבעי שמן אבל לא ניתן היה כמעט לראות את הציורים בגלל הרקע החום של הדפים.

בשנים הראשונות של בית הספר, נהגו רוב הבנים להגיע אחר הצהריים לחצר גן הילדים ולשחק שם בתופסת ומחבואים. זכור לי יום אחר שמצאתי מחבוא בראש עץ ברוש והילדים לא מצאו אותי. כשירד החושך הם הלכו הביתה ואני נשארתי מבוהל בראש העץ בחושך מפחיד, מתקשה לרדת מן הברוש. בסוף הצלחתי לרדת מהברוש ולהגיע הביתה. פחות מבוהל מהחושך – ויותר נעלב מכך ששכחו אותי. התחביבים העיקריים שלי בתקופת בית הספר היסודי היו כתיבת שירים ופיליטונים, פעילות בתנועת הצופים וקליעה למטרה ברובה טוטו – פעילות שנוהלה על ידי אבי רכז הביטחון.

בשנת 1957 התחלתי ללמוד בבית הספר "הכפר הירוק". זו הייתה פנימייה שבה עבדנו בשדות בשעות הבוקר ואחר הצהרים היינו אמורים ללמוד. בשל עייפות משעות העבודה של הבוקר, לא הלכתי אחר הצהרים לבית הספר וכשהגיעו הוריי לקבל את התעודה בסוף השליש, התברר כי המצב היה גרוע והם נאלצו להוציא אותי מבית הספר ולהעביר אותי לבית הספר האזורי בכפר מונאש, שם התקבלתי על סמך תעודה הגמר הטובה של כיתה ח'. בית הספר התיכון היה מעורב בשתי מגמות – עיונית וחקלאית. זאת משום שרוב התלמידים באו מהמושבים שבסביבה. כדי להתמודד עם בחינות הבגרות נוצרה כיתה קטנה של עשרה תלמידים, כולל אותי וכיתה גדולה של אלה שלא ניגשו לבחינות. אהבתי מאד את שיעורי הגדנ"ע ונשלחתי על ידי בית הספר עקב תוצאות גבוהות לתחרויות קליעה ארציות. יום אחד כשהסתובבתי בחצר הבית שלי מצאתי גופה של קיפוד שכל חלקי הבשר שלה נשרו ונשאר השלד. אספתי את הגולגולת וחלקיה ובעזרת איש המעבדה של בית הספר, ניקיתי את כל העצמות והדבקתי אותן לגולגולת יפה שנראית כמו ראש כלב זעיר. הגולגולת שמורה איתי עד היום.

בשנת 1961 התגייסתי לצבא, לחיל הקשר, שם עברתי קורס צפנים ונשלחתי לשרת בפיקוד דרום. היה לי מזל גדול כשנשלחתי לשרת במצודת אילת שמוקמה כשישה קילומטרים ממערב לעיירה אילת. הסתבר כי השירות במצודה היה משהו מיוחד במינו שנחרט בזיכרון. באופן יחסי מדובר על תקופה בת שנה וחצי או שנתיים אבל בשל התנאים הקשים במקום, החום המעיק והריחוק מהבית – נוצרה מערכת יחסים מיוחדת במינה. כל חייל מילא את תפקידו אבל האנשים הורשו להסתובב בבגדים אזרחים ללא מדים ונוצרה מעין קומונה. אנשים לא נסעו לחופשות אלא פעם אחת בחצי שנה – אספו "רגילות" (שישה ימי חופש) וחיברו אותן לחופשה אחת רגילה. מטוסי בוכנה צרפתיים מדגם "נורד" היו מסיעים אותך לשדה דב בתל אביב ומחזירים אותך. זה קרה לפני שישים שנה ומדובר על תקופת שירות קצרה יחסית. לפני כשנה הקמנו קבוצת ווטסאפ של יוצאי מצודת אילת – ולא יאומן: כבר קרוב לשנה הקבוצה הזו פורחת פעילה מאד. אנחנו מחליפים תמונות ומספרים על ההווי מהתקופה הנפלאה ההיא. עשרות אנשים ששירתו בתקופה הזו פעילים בקבוצה ומעלים בה זכרונות. התקיים אפילו מפגש אחד בצפון הארץ שבו נפגשו אנשים שלא ראו אחד את השני מאז השחרור.

בשנת  1964 השתחררתי והתחלתי לעבוד בבנק אלרן סניף יהלומים שברחוב אחוזת בית 1 בתל אביב. במקביל נרשמתי ללימודי ערב בראיית חשבון בשלוחה התל אביבית של האוניברסיטה העברית.

בבנק אלרן הכרתי את אביבה והתחלנו ביחסי חברות שהפכו לחתונה בשנת 1966. נולדו לנו ארבעה ילדים. הבת הבכורה מנהלת תחום לקוחות בבית דפוס לעבודות מיוחדות, הבת השניה תסריטאית קולנוע ועיתונאית, ושני הבנים עובדים בחברת הייטק עצמית. יש לי שישה נכדים. איתמר הוא הנכד השלישי. הוא לא הספיק להכיר את סבתו הביולוגית שנפטרה בשנת 1988. היום אני נשוי לחנה, שהיא פסיכולוגית חינוכית מומחית, מובילה בתחום המקצועי הארצי. הכרתי אותה כמנהלת השפ"ח של עיריית ערד בה עבדתי גם אני. חנה היא סבתא אוהבת לאיתמר. יש לה שני ילדים ושישה נכדים ויחד אנחנו חובקים קהילת נכדים קטנה בת 12 נכדים מתוקים מגיל שנה ועד גיל 20.

במקצועי הספקתי לעבוד כרואה חשבון עצמאי, כחשב וכמנהל כספים בחברות גדולות. בתחילת שנות האלפיים, חזרתי להתעסק בכתיבת שירים והצטרפתי ל"במה חדשה" שהיה אז הגדול בארץ מכל האתרים שפרסמו יצירות בעברית. בהמשך הפכתי לעורך הפרוזה של האתר ואני ממשיך בתפקיד זה גם היום.

בשנת 2011 פרשתי מן העבודה והתמסרתי כולי לכתיבה. נרשמתי לאוניברסיטת בן גוריון בנגב  והשלמתי בה שני תארים בספרות עברית ויצירה. עבודת המאסטר שלי היתה רומן ממוריאלי שנקרא "אחד מכם" וזכה לביקורת חיובית. היום אני חבר באגודת הסופרים והשלמתי הוצאת ספר פרוזה המשך לראשון ועוד שני ספרי שירה.

מאחר ואי אפשר להתעלם מהמלחמה האכזרית שעדיין נמשכת באוקראינה, יש לי מסר חשוב שאני רוצה להעביר לילדיי וצאצאיי: לעולם הקשיבו לקול המצפון והמוסר הקורא לעזור לפגועי המלחמה ולפליטים המגיעים לכאן. אסור לנו לשכוח שגם העם שלנו סבל מפשעי שנאה ולכן אסור לו להתעלם ממצבים אליהם נקלעים אחרים בשל רשעות של כובשים חסרי מצפון.

הזוית האישית

סבא שמעון בארי ונכדו איתמר השתתפו בתוכנית הקשר הרב דורי בהובלתה של המורה קלאודיה רונן בבית הספר קריית יערים ברמת השרון, התשפ"ב, 2022.