מאגר סיפורי מורשת

שמי משה נוסבאום, נולדתי ב1957 בעיר חיפה.

אני בנם של חיה ויוסף נוסבאום ואח לאורית ושמואל. אימי עלתה מפולין לאחר מלחמת העולם השניה, ואבי הגיע לארץ מצרפת. נולדתי וגדלתי בחיפה, עם שני אחי והיינו בקשרים מאד קרובים. אבי עבד בבנק, ואימי נשארה בבית לטפל בנו. בבית שלי דיברו עברית, אך כשהורי לא רצו שנבין אותם הם דיברו יידיש.

יש לי המון זיכרונות מהבית שלי, מהמסורת והחגים השונים.

אחד הזיכרונות הכי חזקים שלי הם מפסח: בכל שנה בערב פסח לאחר שכל ההכנות הושלמו, אימי העמידה בשורה את אחיי, וחילקה לכל אחד מגוון של אגוזים אותם רכשה בשוק: אגוזי פקאן, מלך ולוז. את האגוזים היינו מכניסים לכיסים ובמשך שבעה ימים, היינו משחקים באגוזים, ומתחרים מי ירוויח יותר. מדי פעם היינו אוכלים את האגוזים. אני זוכר שחיכיתי בכיליון עיניים לחג הזה.

בכיתה ה' התאהבתי בספורט, הייתי הכי טוב ברב ענפי הספורט בבית הספר. (בקפיצה לגובה, ריצת שישים וכו') שיחקתי המון כדורסל, ובגיל טיפה יותר מאוחר, ממש רציתי אופניים. היות ובחיפה יש המון עליות וירידות, אימי לא הרשתה לי והתפשרנו על סקטים. מה שהיא לא ידעה זה שסקטים זה יותר מסוכן. למדתי להחליק על סקטים, והייתי ממש טוב, החלקתי עליהם גם בירידות הכי מסוכנות של חיפה.

חלק נכבד מהזמן ביליתי בבית הנוער, ושם היו פעילויות רבות במבנה ומחוצה לו. היינו המון בטבע והקדשתי המון זמן לטיולים, בכל רחבי הארץ. דבר נוסף שאהבתי לעשות, זה להיות בחוג נגרות. היינו מגלפים, משייפים, ומנסרים דברים מאוד יפים. הייתי גם בחוג צילום שם למדנו איך לצלם, וגם לפתח תמונות.

הלימודים היו חשובים להוריי מאד. כשהבאתי הביתה ציונים נמוכים קיבלתי עונשים שונים כמו למשל:  לא לצאת מהבית, לא לשחק עם חברים, או שקיבלנו מכות בטוסיק.

אהבתי להקליט שירים מהרדיו, לשחק כדורסל עם חברים, והיינו אוכלים אחד אצל השני לפעמים. אני הייתי מהמקובלים בכיתה. היו לי שני חברים מאד קרובים שעד היום הם חבריי הטובים. היינו שלישייה שבילתה כל הזמן יחד.

אני זוכר שיום אחד החלטנו לבנות עגלה מקרש עץ וגלגלים מסתובבים, והסתובבנו איתה ברחובות חיפה. זה היה כמו אוטו קטן והפך לסימן ההיכר שלנו. פעם אחת אפילו הופענו איתה בתנועת הנוער. זה היה מעין שיר מומחז על בחור שמחזר אחרי בחורה, והעגלה שימשה בתור האוטו של הבחורה.

יום אחד צביקה, אחד מהשלישייה, נפל באחת הירידות המסוכנות של חיפה, ושבר את היד ומאז הפסקנו לנסוע בה.

התגייסתי לגדוד הצנחנים, שירתתי כלוחם ובשלב מאוחר יותר יצאתי לקורס קצינים ושימשתי כמ"פ. הייתי ב"מלחמת שלום הגליל" וחוויתי אירועים מורכבים. באחד התרגילים הצבאיים, הסתערנו כדי לכבוש את היעד, והרגשתי לפתע מכה חזקה בצוואר. לאחר כמה רגעים גיליתי לתדהמתי, כי כדור של רובה ננעץ לי מילימטר מהעורק הראשי, וכמעט קיפח את חיי. היה לי נס גדול.

אני ונכדיי האהובים

כיום אני מתגורר ברחובות, נשוי להניה ואב לארבעה ילדים, שאחד מהם הוא אבא שלך.  בשעות הפנאי שלי אני אוהב לשמוע מוזיקה מגוונת: מוסיקת עולם, שירי א"י וסגנונות רבים אחרים. אני אוהב לטפל בגינה, לקרוא ספרים ומגזינים מעניינים, בתחום הדעת שלי, ובתחומי העשרה וידע כללי. אני אוהב לרוץ, ומתאמן לריצת מרתון פעם שניה, ואני מאד אוהב עבודות נגרות. אני עובד בחברה שנקראת "אדמה" שבה אני אחראי על שווק של חומרי הדברה ביולוגית, לחקלאים ברחבי העולם. העבודה שלי מאפשרת לי לטייל בעולם, ולהכיר מקומות מעניינים ותרבויות אחרות, ואני שמח על כך מאד.

אורי ואני מדליקים נרות בחג החנוכה

הזווית האישית

סבא משה: התוכנית נתנה לי להבין עד כמה הקשר ביננו חזק ומיוחד. אשה חכמה אמרה: "לא משנה מה תעשה או מה תגיד, מה שתזכור זה מה שאתה מרגיש". הרגשות כאן היו מיוחדים, וזה מתחבר למסורת היהודית שלנו, שעוברת מאב לבנו והקשר הוא רב דורי.

הנכד אורי: המפגשים עם סבא היו כיף גדול עבורי. הם חיזקו את הקשר ביננו, והיום אני מכיר את סבא יותר. סיפוריו עניינו אותי מאוד. אני מאוד מעריך את את סבא, שהגיע מרחוק למפגשים, והשקיע בי זמן רב.