מאגר סיפורי מורשת

שמי שלומי שחרור נולדתי ב 12.2.1952 בצפת

משפחתי משפחה ותיקה בארץ ישראל, לא ידוע לי על חלק במשפחה שעלו לארץ ישראל באיזה שהוא שלב, זה אומר שמשפחת שחרור מושרשת בארץ ישראל מזה כמה דורות. שמי הפרטי שלומי ,הוא על שמו של סבא שלי וזה חזר על עצמו מספר דורות.

ילדותי

נולדתי בשנת 1952 במלאות ארבע שנים למדינת ישראל. היה מחסור כללי וגרנו בעיר העתיקה בצפת. הדרכים והרחובות היו קשים למעבר, ובדרכי לגן ולבית הספר, היינו מועדים בגלל תנאי הדרך. הבתים לא היו מחוממים, לאנשים לא היה כסף וגם בבתי הספר לא היה חימום, הבגדים שהיו לנו היו פשוטים לא כמו היום למרות זאת נהנינו בילדות, כמו כל אחד, והיו לי חברים עולים חדשים וגם ניצולי שואה.

למדתי בבית החינוך בצפת, בית ספר גדול, ומנהל בית ספר היה ניצול שואה, ורוב המורים והמורות היו ניצולי שואה ולא ידעו טוב עברית, ובקושי היה אפשר להבין אותם. בשנים האלה בנו את צפת. הייתה בנייה מסיבית של בתים, ואני התלהבתי מזה, והיו מקרים שלא הגעתי לבית ספר, כי כל היום ישבתי ליד הבניין החדש וצפיתי בו. בהמשך חיי הבוגרים זה קבע את מסלול עבודתי והמקצועות שהתמחיתי בהם.

נוער והתבגרות

בתקופה זו הייתי חבר בתנועת נוער מקומית, שנקראת "נחשונים", הינו יוצאים לפעילויות, גם ביום וגם בלילה היתה אווירה נחמדה וחברית עד שסגרו את המקום. בגיל שש עשרה עברתי ללמוד בבית הספר הטכני של חיל האוויר, בחיפה, והינו במדים של חיילים, ושם למדנו את המקצועות הטכניים של חיל האוויר, עד לגיוסי לצבא.

תקופת השירות הצבאי

התגייסתי בשנת 1970, תקופה קשה, בה הייתה מלחמת ההתשה, וזו הייתה מלחמה קשה ואכזרית שנערכה יותר משנה. היא מוזכרת בהיסטוריה כתקופה קשה ומסוכנת, כל התקופה הייתי בסיני ושמחתי שהיא הסתיימה .

היכרות ונישואים בניית משפחה

אני בגיל שש עשרה הכרתי את שולמית, אשתי לעתיד. היינו צעירים ושובבים, אני הייתי שוחר בטכני חיל האוויר ושולמית תלמידת כיתת ט' בשנים אילו שולמית איבדה את אמא שלה במחלה קשה, כשהיא בת ארבע עשרה, ועל שולמית נפלה אחריות לגדל את האחים שלה ולטפל בבית. הקשר ביננו התחזק בעקבות כך, ושולמית לא התגייסה לצבא, בשל נישואים.

התחתנו בשנת 1972 שאנחנו צעירים, החיים היו קשים בתחילתם ונולדו לנו שלוש בנות. שתי תאומות ראשונות נעמי ויסמין (יסמין אמא של שילי) כששולמית הייתה בת עשרים בלבד.

היא גידלה את הבנות ולאחר שש שנים נולדה עדי. אני הייתי עצמאי ובגיל ארבעים בערך עברתי לעבוד במכללת צפת. שולמית עבדה עבדה בשירות המדינה באוצר. במשך השנים שולמית התקדמה בעבודתה, ורכשה השכלה. במשך השנים הבנות גדלו, נולדו לנו שבעה נכדים:

לנעמי- יאיר ורעות, ליסמין שילי ונויה לעדי-אושר, אביחי ואורי

שולמית נפטרה לאחר מחלה קשה כשהיא בת שישים ושבע שנים בלבד, ואני רואה בהתפתחות הילדים והקשר ביניהם, את החלק החשוב של החיים.

תחביבים

התחביבים שלנו אורך החיים היה טיולים בארץ ובעולם, ולהכין אוכל מיוחד. התחביבים של שולמית היו: קריאת ספרים, ועד היום יש לנו ספריה ענקית בבית. וגם את התואר שעשתה בבר אילן בספרות ובשירה שכל כך אהבה.

התחביב העיקרי שלה היה  כל חייה ביצירת קשרים אישיים וחברתיים, במשפחה ומחוצה לה.

התחביבים שלי היו: לבנות, לצייר, ולהיות ביחד עם משפחתי.

סיפורו של חפץ מיוחד במשפחה שעובר מדור לדור 

לשולמית יש עליונית מקטיפה, שאמא שלה נתנה לה את זה, ואמרה לה שעם העליונית היא הייתה באירוסים שלה, והוא נשמר עד היום בבית. בגד זה עלה עם אימה, מאיראן בשנת 1949 כשהיו עולים חדשים.

לי יש רדיו ישן שייך לאבא של שולמית, מלפני שבעים שנה.

יציאה לגמלאות ותקופת הקורונה

לפני עשר שנים שולמית יצאה לגמלאות, בגיל צעיר יותר, לאחר שלושים שנות עבודה רצופות, בשירות המדינה. היא העבירה את תקופת הפנסיה שלה בהתנדבות בשירות המדינה עם התחביבים שלה: קריאה וטיולים. גם בתקופת הקורונה הקשה, שבה הסתגרנו בביתנו. עם סיום תקופת הקורונה, שולמית חלתה וגם עברה תקופה קשה

ולפני שנה בחודש אדר סבתא נפטרה.

אני במשך תקופת הפנסיה שלי הייתי בחברתה של שולמית, וגם בתקופת מחלתה הקשה. לאורך השנה אני נמצא בבית ומטפל בנכדים.

הזווית האישית

סבא שלומי: המסר לצעירים: ליהנות, ליהנות, ליהנות ליצור הרבה חברים, לפתח את מה שאתה אוהב, לשמור על קשר משפחתי, לרכוש השכלה ,לחסוך ולתכנן את ההוצאות הכספיות בחוכמה, כלל חשוב לחיים. לאהוב את המדינה ולהיות אנשים חיובים.