מאגר סיפורי מורשת

שמואל נולד בשנת 1927 בלודז' שבפולין

להוריו – מינדלה וישראל רוזנזפט. המשפחה הייתה מבוססת – הוריו למדו משפטים בגרמניה. האב לא עסק במקצוע כי רצה להיות תובע. מאחר וזה לא התאפשר לו העדיף לשמש כמפקח על בתי הספר מטעם העירייה. האם גידלה את הילדים – שמואל ואחותו הגדולה ממנו בשנתיים וחצי ויצאה לעבוד כאשר הילדים גדלו. בבית דיברו יידיש ופולנית. משפחת רוזנזפט הייתה מוזיקלית מאוד. האחות ניגנה בפסנתר, האב ניגן גם בכינור. דודיו היו כליזמרים ודודותיו שחקניות בתיאטרון יידיש. כילד, זכה שמואל לבקר בהרבה הצגות וגם הגיע אל מאחורי הקלעים לדודותיו. גם מצד משפחת האם המשפחה היתה מוסיקלית וביקרה בהרבה קונצרטים. שמואל זוכר את אביו מתלבש בפראק ובפרפר וכך גם הלבישו אותו. הקונצרטים נערכו בחוץ, בגן ענק ליד הנהר. הייתה שם במה גדולה שעליה ניגנה תזמורת העירייה. הוא סיפר: "התחלתי ללמוד בבית ספר פולני. בכיתה ג' עברתי לבית ספר "בורוכוב" שם התנהלו הלימודים ביידיש. בקיץ המשפחה הייתה נוהגת לצאת לבית קיץ בכפר. הייתה שם בריכת שחיה גדולה ואולמות ריקוד ובתי קפה. כשהמלחמה פרצה היינו בבית הקיץ. בחיפזון ניגשנו לארוז את הכול ולחזור העיירה ללודז'. שכרנו עגלה עם סוסים וכאשר חזרנו – הצבא הגרמני כבר נכנס לעיר". הגרמנים לקחו את אבא של שמוליק ושלחו אותו לפנות שלג ברחובות. הוא שוחרר בכופר ששילם הסבא שהיה עשיר מאוד.

ב- 1940 עוברת משפחת רוזנזפט לגטו. עם הקמת הגטו הקימו כל מיני מוסדות, כולל בית משפט. לאביו של שמואל באה משלחת מטעם היודנראט, שבראשו עמד רומקובסקי, והציעה לו להיות תובע. האב סירב בתוקף. המצב בגטו נעשה קשה מיום ליום. האב והאם עבדו בבית חרושת לבגדים. שמואל נשלח לעבוד בבית חרושת למתכת. בבית החרושת ייצרו חלקים של רובים, מטוסים וטנקים. הוא סיפר: "הטילו על יהודי להקים מחלקה חדשה למבלטים. הוא לקח בחורים צעירים כפי שנדרש והדריך אותנו. היו 12,000 עובדים בבית החרושת. השתייכתי לקבוצה של חמישה עשר נערים נבחרים ומוכשרים שלמדנו את מקצוע הכנת מבלטים מאלף עד תו. למדתי-כרסום וחרטות. ארבע שנים עבדתי במפעל ולפעמים זכינו לקבל תוספת מזון". בספטמבר 1940 החליטו הגרמנים לדלל את אוכלוסיית הגטו והחלו בפעולת חיסול שנמשכה עשרה ימים. תחילה הרגו את האנשים במכוניות גז ואחר הוצאו להורג ביער ליד העיר חלמנו. משפחות שלמות מצאו שם את מותן. לפעולה זו הגרמנים קראו "שפערה".

אבא של שמואל נפטר בגיטו. לא הייתה הלוויה. אלה שנותרו מהמשפחה  הלכו לקבור אותו. שמואל סיפר: "כשגמרנו לחפור את הבור ולקבור את אבא, שאלתי איך נוכל למצוא אותו יום אחד, אם נזכה להישאר בחיים. השיבו לי שאבא נרשם בספר הנפטרים." בשנות התשעים הגיע שמואל לבית הקברות בלודז' ומצא את הקבר של אביו. הוא הניח עליה מצבה שבנה בעצמו. בשנת 1944 הגיע שמואל לאושוויץ-בירקנאו. הוא נבחר יחד עם עוד כמאתיים נערים צעירים ללמוד בבית ספר לבנייה. שם הוא נפגש עם חברי השלמת "הכובש"- צבי אברמוביץ ומשה פישביין. קשר מיוחד במינו נוצר בין שמואל למשה.

משה פישביין סיפר בהספדו: "זכורים לי הימים של טרום צעדת המוות, ממחנה הריכוז מאוטהאוזן למחנה ריכוז אחר, שבועות ספורים לפני השחרור. היה זה בתחילת חודש אפריל, החורף האירופאי היה עדיין בעיצומו. ידענו שאנו עומדים בפני צעדה, אשר לנו, במצבנו הפיזי, יהיו דרושים כוחות על- אנושיים כדי לשרוד. לי חסרה נעל.. נעל! חפץ פשוט כל כך בימים רגילים, אך חסרונו בתנאים ההם עלול היה לחרוץ גורל אדם. שמוליק לא נח ולא שקט עד שהשיג בחוכמתו ובנחישותו את הנעל. לא לעצמו דאג. הוא דאג לחבר. כזה היה שמוליק." כל משפחתו של שמואל ניספתה בשואה. הוא עלה לארץ באוניית המעפילים "ווג'ווד". מפקד האוניה היה בֶּרְקֶה מקיבוץ רמת השופט. במרס 1946 הוא הגיע למחנה בעתלית.

בארץ הוא הצטרף לגרעין שהתחיל את דרכו בקיבוץ בית זרע והיה מיועד להשלים את קבוץ גזית. שם נוצר הקשר עם חנה. שמואל וחנה הגיעו לעין השופט, בעקבות הקשר עם משה פישביין, והקימו את משפחתם. כאן נולדו שלושת ילדיהם – נחמה (1950), עוזי (1952) ושלומית (1957). במהלך השנים שמואל לקה במחלת דם שבעקבותיה הוא נשאר נכה. שמואל עבד במברג – במחסן החלקים, במשנקים וגם עסק בתחביבו – התכשיטנות, צורף חלקי כסף ויוצר שרשראות ומדליונים יפים להפליא.

מכה קשה נפלה על המשפחה כאשר נפטר בנו עוזי ממחלה קשה (שנת 2000). שמואל הצליח, יחד עם חנה, להתמודד עם שברון הלב והמשיך בחייו. הנכדים היוו בשבילו נחמה גדולה. כך סיים משה פישביין את הספדו: "לאורך חייו ליוו את שמוליק בעיות בריאות לא קלות. קשיים אלה, בתוספת המטען הנפשי שנשא בעקבות שנות הסבל, גרמו לעתים לאי-הבנות בינו לבין הסביבה. אך תמיד צניעותו ואצילותו גברו על הכל, והוא יצר סביבה אוהדת בכל מקום בו שהה, בבית, בעבודה בין חבריו ובקיבוץ בכלל. שמוליק – אזכור אותך עד יומך האחרון, בפניך הזוהרים מימי נעוריך, בתעצומות הנפש בימים הקשים ובטוהר הרעות".