מאגר סיפורי מורשת

שמי אלעד אהרון ואני מתעד את סיפורו של סבי ציון (שלוויה) אהרון במסגרת תוכנית הקשר הרב דורי בבית הספר רקפות בראשון לציון.

סבי ציון נולד בשנת 1932 ונפטר בתאריך ו' אדר ב', 8.3.199 – סיפור זה מוקדש לזיכרו.

סבא ציון ז"ל שלוויה אהרון 

סבי ציון נולד בעיר בגדאד שבעיראק, בשכונת פראג' אללה, שכונה מעורבת של יהודים ומוסלמים. בשלב מאוחר יותר לאחר ה'פרהוד' (פרעות שעשו הערבים נגד היהודים), עברו סבי ומשפחתו להתגורר בשכונת בן סעיד 241/51 בבגדאד, שם גרו עד עלייתם ארצה.

משפחתו של סבי מנתה 4 אחיות ו-5 אחים. סבי, ציון, נולד כילד הרביעי במשפחתו.

אביו של סבי, רחמים (חמינה), עבד בבית דפוס ממשלתי ולאחר מכן עסק במסחר בבגדים. אמו של סבי, פרחה, הייתה מורה לתפירה ולימדה תפירה בביתה (התלמידות היו יהודיות וערביות, כ-30 בנות).

סבי, ציון, למד בתחילה בבית מדרש, ולאחר מכן למד בבית ספר עממי "מנשה סלאח" בבגדאד, שהיה בית ספר יהודי לבנים. כל ארבעת האחים למדו באותו בית ספר שנחשב לאחד מבתי הספר הטובים בבגדאד. בבית הספר לימדו את השפה העברית בנוסף ללימודי ערבית ואנגלית. בבית נהגו לדבר בערבית עיראקית בעגה עברית. כמו כן הקפידו, כמו כל יהודי עיראק, לחגוג את כל החגים ולקיים את כל מצוות הדת היהודית.

מצבם הכלכלי היה טוב מאוד והיה להם רכוש רב: בתים, זהב וכסף.

פרעות הפרהוד

בחג השבועות תש"א, 1-2 ביוני 1941 היו פרעות ביהודי בגדאד. בפרעות, בפוגרום נרצחו 179 יהודים, 2,118 נפצעו, 242 ילדים היו ליתומים ורכוש רב נבזז. מספר בני האדם שרכושם נבזז הגיע לכ- 50,000 בני אדם. הנרצחים נקברו בקבר אחים בבגדד.

הפּרעות שימשו כגורם מאיץ לצמיחתה של המחתרת הציונית בעיראק ולתהליך שבסופו של דבר הביא לעליית יהודי עיראק לארץ במבצע "עזרא ונחמיה".

לאחר הקמת מדינת ישראל בשנת 1948 ועם יציאתם של כוחות צבא עיראקיים למלחמה נגד ישראל, הוכרז בעיראק משטר צבאי בחסותו גברו ההתנכלויות ליהודים. הם נעצרו, נכלאו או נרצחו, חלקם נרצחו בתלייה. היהודים החזיקו במשרות בכירות כמו: פקידי ממשלה, בתי משפט, בנקאות, בצבא ובמסחר. היהודים פוטרו ממשרותיהם. האפליה החברתית והכלכלית ששררו לאורך כל שנות הארבעים גברה.

ביולי 1948 הגדיר הפרלמנט העיראקי את הציונות כפשע פלילי, שהעונש עליו נע משבע שנות מאסר ועד מוות. למרות זאת גברו האהדה וההערצה לציונות, רגשות גאווה ליוו את הקמת מדינת ישראל ואת ניצחונותיה בשדה הקרב.

משנת 1948-1951 היו מספר אירועי פרעות ביהודים. כשהגיעו הפורעים לשכונת סבי, שכניהם הערבים הסתירו אותם בדירתם וכך ניצלו חייהם. הרבה משפחות ערביות עזרו ליהודים והגנו עליהם מפני הפורעים.

באותה תקופה נציגים של הסוכנות היהודים קיימו אסיפות בבתי הכנסת ושכנעו את היהודים לעלות לארץ ישראל. כיוון שהמצב החל להתדרדר וההתנכלויות כלפי היהודים גברו, רבים נרשמו לעליה, ביניהם משפחתו של סבי. ההרשמה לעלייה התקיימה בבית הכנסת. לכל נרשם ניתן תאריך עלייה.

היהודים העשירים ואמידים היגרו לאנגליה וארצות הברית. היו כאלו מהם שהגיעו לארץ ישראל ובשל החיים הקשים בארץ עזבו לארצות אחרות.

כאשר החלו ההתנכלויות ליהודים בעיראק, החליטו הורי סבי לעלות ארצה. הם נאלצו להשאיר את כל רכושם בעיראק ולעלות ארצה חסרי כל. בין היתר הותירו מאחוריהם רכוש שכלל בניין בן שתי קומות ובו שמונה דירות, אשר היה בבעלותה של אם סבי, זהב וכסף רב. מאחר שליהודים שעלו ארצה לא הותר להביא עמם דבר – רכושם למעשה הופקע והולאם ע"י ממשלת עיראק, הם עלו לישראל כשרק בגדיהם עליהם ותו לא.

משפחתו של סבי, ציון, עלתה לארץ בשלושה חלקים. תחילה עלו שתי אחיותיו הגדולות. הן היו נשואות עם ילדים, לבעליהן היתה נתינות פרסית לכן הם הגיעו לישראל דרך פרס. השאה הפרסי ששלט בפרס עזר ליהודים לעלות לישראל. המשפחות  גרו בירושלים. הן חיות שם עד היום.

אחריהם עלה סבא, ציון, לבד בחודש אדר (לפני פורים) בשנת 1951. סבי, ציון, היה בן 18.

סבי בצעירותו

לבסוף עלו הוריו ויתר האחים. הם הגיעו בחודש ניסן (לפני פסח). במסגרת מבצע "עזרא ונחמיה", המבצע להעלאת יהודי עיראק לארץ ישראל. המשפחה הגיעה בטיסה. משך הטיסה כשעתיים ישירות לשדה התעופה בן גוריון. המטוס היה מטוס של חברה אמריקאית והטייסים היו יהודים אמריקאים.

כשירדו מהמטוס לבושים במיטב בגדיהם ריססו אותם ב-די.די.טי (חומר הדברה) מחשש שהם נושאים מחלות, חרקים וכינים. הם הרגישו מבוישים ומושפלים בגלל פעולה זו. הפקידים שקבלו את פניהם בשדה התעופה שאלו אותם לשמותיהם הפרטיים ושם משפחתם. אומנם הם ידעו מעט עברית אך בשל ההתרגשות לא תמיד הבינו את שאלות הפקידים. סבי נתן את שם משפחת אמו "שלווייה" כשם משפחה. ובתעודת הזהות שלו נרשם ציון שלוויה. אביו חשב ששואלים אותו מה מקצועו והוא אמר בערבית "אבו- בע" כלומר סוחר ובתעודת הזהות שלו נרשם רחמים אבו- בע. בשלב מאוחר כל המשפחה חזרה לשם המשפחה המקורי אהרן.

בהגיעם לארץ התגוררו כשבוע בחיפה במחנה "שער עלייה" שהיה מחנה קליטה לעולים. לאחר מכן עברו למעברת פרדס חנה שם נשארו כחודש ומשם למעברת באר יעקב. המעברה היתה למעשה מחנה צבאי של הבריטים ליד מחנה צריפין של היום. במעברה היו עולים מאירופה, תורכיה, טריפולי ועיראק. במעברה שיכנו אותם באוהלים. הם חיו באוהלים במשך 5 שנים. המקלחות, השרותים והברזים היו משותפים. עם הגיעם למעברה היה חורף. ירד גשם במשך כמה חודשים, היו שטפונות, חלק מאוהלים לא החזיקו מעמד ועפו ברוח.

ההורים ידעו שהמצב הכלכלי בארץ לא טוב, אך הילדים לא ידעו ושמחו לעלות לארץ ישראל. בתקופת עלייתם היה מצב של צנע בארץ. היה מחסור באוכל וכל משפחה קבלה תלושים לקנייה של מצרכים ואוכל.

כל בני המשפחה עבדו בעבודות מזדמנות. אמו של סבי קנתה מוצרים בתלושים שאת חלקם מכרה בשוק "שחור" (מכירה לא חוקית) והמשיכה לעסוק בתפירה, אביו נסה לעבוד במכירת בגדים. סבי, ציון ואחיו עבדו בחקלאות, עקירת פרדסים, בניין, סלילת כבישים, חציבה בהרים. סבי למד תפירה ועבד כחייט למכנסי גברים, למד סנדלרות והיה סנדלר, עסק במכירת מוצרים כמו סבונים, מוצרי גילוח בעגלה. בתקופת השהות במעברה למד סבי עברית באולפן.

המשפחה לא נעזרה בסוכנות. הם חסכו כסף וקנו שטח אדמה בבאר יעקב. בחלקת האדמה בנו בית. הבית נבנה ללא רשיון. ההורים לא ידעו שלצורך בנייה יש צורך להוציא רשיון. לאחר חמש שנים עברה המשפחה לשכונת עזרא בשכונת התקווה.

בשנת 1953 גוייס סבי, ציון לצה"ל, לחיל התותחנים, גדוד 403 ושירת שם במשך כשנתיים. לאחר השירות הצבאי עבד ב"תנובה" לבסוף התגייס למשטרה. סבי, ציון,  היה שוטר בדרגת רס"ר עד שיצא לפנסיה.

סבי במדי המשטרה

בשנת 1959 סבי הכיר את סבתי אסתר, ילידת ירושלים. הם התחתנו בתאריך 25.9.1959 ועברו לגור בתל אביב.

סבי וסבתי ביום החתונה

תמונות של סבי וסבתי

לעיתים סבא ציון היה מספר על נהר הפרת והחידקל, על השכונה שחי בה. בימים חמים היו ישנים על הגגות.

הרגיש מוגן ע"י אחיו הגדולים, כשהיה לו צמיד ברגל כדי שיוכלו לאתר אותו כשהיה מסתובב בבית.

משפטים שסבי היה אומר

חשוב ללמוד, לרכוש השכלה.

להיות נדיב לעזור לאחרים.

להיות ישר כדי שתוכל ללכת בראש זקוף ברחוב, שלא צריך להתחמק מאף אחד בגלל שחייבים לו כסף או טובה.

הזוית האישית

אלעד: תיעדתי את סיפורו  של סבי אהרון ז"ל יחד עם דודתי אסנת (בתו של אהרון). נהנינו מאד לתעד את סיפורו של סבא