מאגר סיפורי מורשת

שמי עמנואל זוהר. נולדתי בבית חולים בלינסון בפתח תקווה בטרם קום המדינה בארץ פלשתינה – ארץ ישראל. גדלתי כשהבריטים שלטו בארץ. למדתי בבית סיפר פיקא בפתח תקווה. היינו  משחקים כילדים ג'ולות ובפלסטלינה. בדרך זו גיליתי שאני מוכשר בעבודה בידיים. היו לו חברים גם בשכונה וגם בבית הספר. הם גרו בחצר שהיו בה עשר דירות קטנות, ובכל דירה ילד או שניים. היו לי גם מספר חברים מבית הספר.

בנעוריי הייתי בכמה תנועות נוער. הייתה שם תזמורת עם מנצח מאד מפורסם שניגן בחצוצרה במצעדים, ביחד עם תזמורת המשטרה ותזמורת הצבא. הייתי מופיע עם מנדולינה במקומות שונים. לימדתי את עצמי לבד כי להוריי לא היה כסף לשלוח אותי למורה. בימים ההם לא קיבלתי דמי כיס, וכדי שיהיה לי כסף הייתי הולך לעבוד בחברת בנייה כדי להוציא מסמרים ממקלות. גיליתי שאני יודע לצייר. הייתי הולך לטייל ומצייר את הנופים. הייתי מדריך במעברה של עולים – במעברת עמישב שליד פתח תקווה. בגיל 15-16 הייתי נוסע לבלות בתל אביב. יותר מפעם אחת גיליתי שאין לי כסף לחזור ונאלצתי ללכת ברגל מתל אביב לפתח תקווה מכיוון שלא שמרתי כסף לאוטובוס.

המשפחה ושם משפחה

הוריי עלו לארץ ישראל המנדטורית (שהיתה תחת שלטון בריטניה). הם עלו מליטא. שפתם המדוברת היתה רוסית ויידיש. אמי הייתה כמו פוטושופ ידני. היא הייתה מתקנת פילמים של תמונות פספורט שצילמו אנשים כדי שהם ייראו יותר טוב. ממנה קיבלתי את הכשרון בידיים. שם משפחתם המקורי היה ברודנו. עם קום המדינה בשנת 1948 התקיימה בארץ ישראל אווירה של רצון עז לקדם את השימוש השוטף בשפה העברית על חשבון צמצום השימוש בשפות של ארצות המוצא מהם האנשים הגיעו. עם קום המדינה הייתי נער בן 11 וכמו הרבה אחרים, התעקשתי לדבר רק עברית.

בבית הספר היסודי בו למדתי היו ילדים רבים מארצות שונות, בין השאר מפולין. אחדים מהם ניסו לצחוק על שם משפחתי, כי המילה ברדנו בפולנית פרושה לא-נקי. בעקבות ריבים ווויכוחים שהכעיסו אותי הגעתי למסקנה שבארץ ישראל החדשה אבקש מאבא שלי לשנות את שם המשפחה המקורי לשם עברי מובהק. כמתנה לכבוד בר-המצווה שלי, ביקשתי להחליף את שם משפחתי מברודנו לזוהר (הפוך על הפוך). לשמחתי הרבה בקשתי התקבלה בחיוב. מאז אני נקרא עמנואל זוהר ולא עמנואל ברודנו.

שירות צבאי

התחלתי כשוטר בבית הספר הטכני של חיל האוויר. סיימתי את הלימודים, התגייסתי לחיל האוויר ועבדתי על כל מיני מטוסים ישנים – לפני שהיו מטוסי סילון. אלו מטוסים שעוד טסו במלחמת העולם השנייה. משם התקדמתי לאט לאט עד שהגעתי לדרגת קצונה. טסתי להשתלמויות בארצות הברית ובסוף הייתי מפקד בית הספר הטכני של חיל האוויר בבאר שבע.

לא הייתי מעניש תלמידים בלאגניסטים, אלא אומר להם שכל אחד התחיל כחייל פשוט אבל הצלחתי לגדול בחיל האוויר. יש לי סיפור מיוחד מקורס קצינים: אני סיימתי את קורס הקצינים בציון גבוה. בסוציומטרי בחרו בי במיקום מאד גבוה ולכן סיימתי את קורס הקצינים כמצטיין. אחד התלמידים עשה שטות במבחן, והזמינו משטרה צבאית חוקרת. המצ"צ חקרה אותי ואני אמרתי שאני לא אלשין על מי שעשה את השטות. אמרו לי שאני לא אסיים את קורס הקצינים בגלל זה. אבל אני עדיין הנחיתי את ערב הסיום של הקורס. פתאום ניגש אליי מהשורה הראשונה אל"מ ושאל אותי למה אין לי דרגות קצונה. אני סיפרתי לו מה קרה. האל"מ היה מפקד בסיס חצרים, ולקח אותי אליו. כמו כן קיבלתי דרגת קצונה והתקדמתי בדרגות בהמשך.

בעת שירותי הצבאי

חפץ העובר מדור לדור

החפץ שמועבר במשפחה מדור לדור הוא המנדולינה של אבי. זו מנדולינה נפוליטנית בת מאה שנה. זה חפץ שאני אשמח אם יעבור הלאה, זה כלי מאד יקר ומיוחד. בהתחלה אבא שלי לא הסכים לתת לי לנגן על המנדולינה כי היא הייתה יקרת ערך, אבל במשך הזמן הרשה לי. לימים אני הופעתי עם המנדולינה הזו כחלק מקבוצה של שלושה זמרים ונגנים ששרים מוזיקה ספרדית. עד היום יש לי פלקט על הקיר שמראה תמונה שלי עם המנדולינה, ושני חברים עם גיטרות.

גמלאות

יצאתי לגמלאות מהצבא. אחר כך ניהלתי בית מיוחד לנוער חולי אסטמה בערד, בשם בית מזור. אני ניהלתי את המוסד הזה כשבע שנים. עשיתי זאת גם על ידי גיוס תרומות מארצות הברית. התרומות אפשרו לתת לכל ילד איכות חיים ותנאי פנימייה טובים. אני דאגתי שיהיה להם מיניבוס קטן להסעות מהפנימייה לבית הספר. בנוסף תרמתי מכשיר לנשימה לבית החולים סורוקה, שנקנה בכספי התרומות. אחרי בית מזור ניהלתי מפעל ביוהנסבורג בדרום אפריקה – מפעל לייצור בגדים. יום אחד החלטתי שאני לא רוצה לעבוד בשביל אף אחד אחר.

כיום אני עובד כעצמאי בזכוכית ובמתכת ועושה עבודות אומנות. בנוסף אני מלמד בהתנדבות נושאים שקשורים לאומנות ויצירה, ונהנה עם משפחתי האהובה.

הזוית האישית

סבא עמנואל: תודה לתוכנית קשר הרב דורי, נהניתי לספר לנכדי את סיפור חיי.

איל: היה לי כיף מאוד והרגשתי שאני מתחבר יותר לסבא בזכות התוכנית.