מאגר סיפורי מורשת

סבא לארי וינשטיין מספר לזואי היינמן

העלייה מגרמניה לישראל

נולדתי בגרמניה בשנת 1947 בעיירה מחוץ לפרנקפורט. קצת לפני שנולדתי העיירה הזאת היית המחנה צבאי של הנאצים אך לאחר שנגמרה המלחמה היא הפכה ליהיות מחנה הפליטים שאליו נולדתי. כשהפך למחנה פליטים המחנה לא השתנה וזה הרגיש כאילו גרנו בתוך מחנה צבאי, אבל בשביל ההורים שלי זה עוד היה שידרוג מהיערות בהם הם התחבאו במהלך המלחמה.

משפחות ששרדו את השואה נשלחו למחנות פליטים בכדי לחכות לאישור הגירה למדינות אחרות. לקח זמן לקבלת אישור מארץ ישראל, אך ההורים שלי הצליחו להרשם ברשימת המתנה ולבסוף קיבלנו אישור ועלינו לארץ ישראל כשהייתי בן שנתיים, עלינו עם כל המשפחה (סבא וסבתא ודודים) מצד אבא, הצד של המשפחה של אמי נספו בשואה.

הדרך שלנו הייתה כזאת: טסנו במטוס לאיטליה ומשם עלינו על ספינה כדי להגיע לחיפה. כשהגענו לחיפה המדינה הייתה מאוד צעירה עדיין והיו הרבה מאגרים ולא מספיק דיור לכולם. אני ומשפחתי התגוררנו באוהלים על החוף במשך שלושה חודשים, לאחר מכן העבירו אותנו לעיר עפולה עלית, שם היו הרבה פליטים. המשכנו לגור תקופה בצריפים פשוטים. בעפולה היו הרבה ילדים ושם גם נולדו לי שתי אחיות.

תמיד מצאנו במה לשחק, אני זוכר שהכי אהבתי כדורגל, אבל כמובן שלא היה לנו כדור אמיתי אז השתמשנו  בחתיכת נייר שקיבצ`צ`נו. הלכנו לבית ספר, המקצוע האהוב עלי היה מתמטיקה, אבל הבית ספר לא היה כמו היום, הוא היה מאוד לא מאורגן והיינו  בכיתה ילדים מכל הגילאים – כולם בכיתה אחת ביחד ואני עשיתי קצת  צרות. החברים הכי טובים שלי היו בעיקר בני הדודים שלי.

המעבר לארצות הברית

בגיל 13 הלכנו בעקבות הדוד שלי, והיגרנו לארצות הברית. כשעברנו לגור בקליבלנד אוהיו, ההורים שלי הכריחו אותנו לדבר רק באנגלית כדי להשתלב בחברה. כתוצאה מכך אני וכל האחיות שלי שכחנו את השפה העברית, אבל נשמר לנו קצת מהיידיש, כי ההורים שלנו דיברו אלינו ביידיש.

בגיל 18 לאחר שסיימתי לימודים בתיכון "קליבלנד הייטס הייסקול" התקבלתי ללמוד באוניברסיטה בשם "אוהיו סטייט", מכיוון שרוב הציבור לא הולך לצבא בארצות הברית אז התחלתי את לימודי באוניברסיטה ומאז אני גר בקליפורניה ארצות הברית.

במשפחתי, מכיוון שבשורשים לא היינו אמריקאים וגם לא ישראלים אז יצרנו תרבות משפחתית משלנו שהייתה לחגוג את החגים ביהדות לצד חגי ארצות הברית. מכיוון ששני ההורים שלי היו ניצולי שואה לא היה המון חגיגות ושמחה אצלנו במשפחה אך אני תמיד ניסיתי לעשות שמח.

סבא שלי, לארי, בטיול שורשים בפולין

קישור לסרטון בו סבא לארי מספר לנו על ילדותו

הזוית האישית

זואי: היה לי מאוד כיף לעשות את העבודה עם סבי וללמוד על ילדותו ועל הסיפור של העלייה שלו.