מאגר סיפורי מורשת

שמי גנאדי, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעד את סבי, יעקב רדומישלסקי.

ילדות בזמן מלחמה

לסבא שלי מצד אימא שלי קוראים יעקב רדומישלסקי. הוא נולד בשנת 1938 בעיר פרילוקי באוקראינה. כאשר סבא שלי היה בן 4, החלה מלחמת העולם השנייה. יעקב ומשפחתו היו יהודים ובזמן המלחמה הם היו בסכנה. לכן אמו, אחותו והוא נאלצו לברוח מאוקראינה ולעבור לרוסיה. אביו לא ברח ביחד איתם מכיוון שהוא נאלץ לצאת למלחמה. בסוף המלחמה סבי ומשפחתו חזרו לאוקראינה, אולם לצערם, אביו נהרג במלחמה ולא חזר הביתה. לא ידועים פרטים נוספים על מות האב.

לימודים וספורט

לאחר המלחמה סבי ומשפחתו חזרו לאוקראינה, סבי החל ללמוד בבית ספר ובמשך שנה וחצי בזמן לימודיו שיחק בנבחרת בית הספר בכדורגל כשחקן הגנה ממש טוב, הוא שיחק בתחרויות של העיר, ובגלל העוני באותה התקופה, לא היו לקבוצה נעלי ספורט ולכן הם שיחקו כדורגל עם מגפיים לא נוחות. לאחר סיום לימודיו, הוא התקבל לקולג' בעיר בשם קרסני לוץ'. הוא עבר לגור שם ולאחר כמה שנים של למידה הוא התחיל לעבוד.

עבודה ראשונה ושירות בצבא כצנחן

העבודה הראשונה שלו הייתה במפעל יציקה שבו הוא ייצר חומרי גלם מותכים מאלומיניום, ליתיום ועוד כל מיני מתכות. בעבודה שלו הוא פגש את אשתו לעתיד.. לאחר כמה שנים אימא שלו וקרובי משפחה אחרים כעסו עליו על זה שהוא לא התגייס לצבא אוקראינה, באותה תקופה כל גבר בריא היה חייב להתגייס לצבא כדי לקבל יחס טוב מהחברה. בעקבות זאת סבא שלי התגייס לצבא כצנחן.

סבא שלי סיפר לי שבתקופת שירותו בצבא, שנמשכה שלוש שנים, הוא צנח פעמיים. בפעם הראשונה האנשים בקבוצה קפצו אחד אחרי השני לפי סדר השמות, וסבא שלי היה הרביעי. ובפעם השנייה כל האנשים מהקבוצה שהיו אתו במטוס לא רצו לקפוץ ראשונים, וסבא שלי לא הבין למה הם כאלה פחדנים והתנדב לקפוץ ראשון. לפי דבריו של סבא שלי הוא אהב מאוד לצנוח, ואחרי כל נחיתה הוא ישר רץ למפקד לבקש לחזור על זה שוב, אולם לצערו לא הרשו לו כי זה תהליך קשה ומסוכן מאוד. באותה תקופה הצניחה הייתה פעילות מאוד מסוכנת, וסבי סיפר לי שהוא הכיר בחור אחד שנחת לא טוב לאחר הצניחה והפך לנכה, וגם עוד כמה בחורים ששברו לעצמם את הרגליים מכיוון שהם לא הקשיבו למדריך ולא התנהלו על פי ההוראות ולא ביצעו את הצניחה כפי הנדרש.

חתונה ומשפחה

לאחר שסבא שלי סיים את הצבא הוא חזר לקרסני לוץ' ושם התחתן עם ראיסה גורודצקי. זו הייתה אותה אישה שהוא הכיר בזמן עבודתו שם, שחיכתה לו עד שהוא יחזור מהצבא. לאחר שנה של חיים ביחד, בשנת 1966, הם עברו לקרים ושם סבא שלי המשיך לעבוד במפעל יציקה של קרים שהיה ליד הנמל הימי, וסבתא שלי עבדה במפעל אחר. באותו זמן הם שכרו דירה שבה הם חיו, ובדירה זו היה איסור לחיות עם ילדים. לכן בשנת 1967 סבתא שלי נסעה לאוקראינה אל אימא ושם נולדה אימא שלי – מרינה. שנה שלמה אימא שלי גדלה אצל סבתא רבתא שלי, והוריה רק ביקרו אותה שם. ורק כאשר סבא שלי קיבל דירה קטנה אז הם לקחו אותה והתחילו לחיות ביחד.

סבא יעקב לאחר החתונה: ניתן לראות בתמונה בצד ימין את סבא יעקב ואת אשתו ראיסה. ובצד שמאל את אחותה של ראיסה- פירה גורודצקי ובעלה ישראל לרנר

מלחמה ומילואים כצנחן

בשנת 1967 התחילה בישראל מלחמת ששת הימים, וסבא שלי מאוד רצה לעלות לארץ ולהילחם למען ארץ ישראל, אבל באותה תקופה זה היה רעיון לא הגיוני ובלתי אפשרי. במקום זה שלחו את סבא שלי לשירות מילואים, והוא היה חייב לעשות צניחה פעם שלישית (ואחרונה) בחייו. סבא שלי מאוד פחד, כי הוא היה כבר מבוגר ולא היה לו את המיומנות לצנוח וגם הוא כבר שכח את ההרגשה בפעילות זו. לפני הצניחה הוא ביקש מאשתו בקשה: "אם יקרה לי משהו, תספרי לבת שלי עליי". לבסוף סבא שלי עבר את הצניחה בריא ושלם וחזר למשפחתו.

חיים משפחתיים ופנסיה

בשנת 1972 נולד לסבא שלי בן בשם גנאדי, ולאחר כמה שנים הם עברו לדירה יותר גדולה שבה הם יוכלו לחיות בצורה נוחה יותר. החיים המשפחתיים שלהם היו רגילים: סבא וסבתא שלי עבדו, אימא ודוד שלי למדו בבית ספר, בחופשות הם הלכו לים, חגגו חגים – בפסח הכינו מצות, אימצו כלב בשם "טוביק" ועוד. בגיל 50 סבא שלי יצא לפנסיה אבל עדיין המשיך לעבוד, אך בעבודות אחרות מכיוון שבמפעל היציקה המתכות מאוד מזיקות לבריאות. הוא התחיל לעבוד בתחנת רכבת. בקיץ הוא עבד באחסון מזוודות ובחורף הוא עבד כמפעיל בחדר דודים, והוא חימם את התחנה. לאחר העבודה הזאת הוא עבד כמאבטח בנמל צבאי 12 שעות ביממה.

עלייה לארץ

בשנת 1993 סבתא שלי ראיסה נפטרה ממחלה קשה ולאחר שנה אחות של סבא שלי הכירה לו אישה חדשה בשם לודמילה, הם התחילו לחיות ביחד. הבת של לודמילה עלתה לארץ בשנת 1999 ובגלל זה לאחר שנה, בשנת 2000, גם סבא שלי ביחד עם לודמילה עלו לארץ, וגרו בפתח תקווה. בארץ הוא התחיל לעבוד כמנקה בבית ספר, ושם הוא למד עברית פשוטה. בשנת 2002 עלה לארץ דוד שלי ביחד עם אשתו ובנו (הנכד הראשון של סבא שלי). ובשנת 2004 עלו לארץ ההורים שלי, וב-2006 אני – גנאדי נולדתי (הנכד השני שלו).

סבא יעקב ואני כשהייתי קטן

חיים בארץ ישראל

לאחר כמה שנים סבא שלי עבר לגור בחיפה, שם הוא גר גם כיום. הוא הולך כל יום להליכה ובקיץ הוא גם שוחה בים. אני ובן דוד שלי מבקרים אותו כל הזמן והוא תמיד מאוד שמח לראות אותנו. לפעמים בזמן החופשות, סבא שלי מגיע לבקר אותנו ונשאר לישון אצלנו בבית ואז אני מבלה אתו יותר זמן, יוצא אתו להליכות ומקשיב לסיפורים שלו. בקיץ 2021 סבא שלי נשאר אצלנו שבוע שלם, ואני והוא כל יום נסענו לים בתל אביב. אני אוהב מאוד את סבא שלי, ואני תמיד מחכה ליום שבו אוכל לראות אותו.

הזוית האישית

גנאדי: נהניתי מאוד להקשיב לסיפורו של סבא שלי ולכתוב אותו ואני יודע שגם סבא שלי שמח מאוד לספר לי את הסיפור שלו. אני מאחל ליעקב הרבה בריאות ואני רוצה לבלות אתו יותר זמן.

סבא יעקב: שמחתי לספר על חיי. נהניתי מהשיחה ומההתעניינות של גנאדי.