מאגר סיפורי מורשת

שמי יעקב טייב נולדתי ב1960 בישראל.

בילדותי אהבתי לטפס על הרים ולצאת לשטחים הפתוחים. היינו הולכים ביחד הרבה ילדים  (לפחות חמישה עשר ילדים) ומטפסים על הרים, והולכים למטעים בקיבוצים,  וכמובן אוכלים גם קצת בננות ומנגו. וכמובן שהיינו הולכים גם להתרחץ בכינרת. לא היו לנו משחקים כמו שיש היום בכל בית, היינו מאלתרים אותם. היינו בונים כל מיני עגלות מעץ, ובגלל שהמושב היה עם הרבה עליות וירידות, היינו עומדים בקצה העלייה, ויורדים עם העגלה במהירות למטה.

סגנון החיים במושבה הוא סגנון אחר, הוא סגנון של שיתוף, סגנון של אחדות, הכרת והכירו אותך כולם, יכולת לקבל עזרה ויחס מכולם, גם אם אין לך הורים בסביבה, שאתה יכול לבקש מהם עזרה. אם לא היה לך מה לאכול יכולת לגשת לאחד הבתים, והם היו מארחים אותך ומזמינים אותך לאכול איתם, וזה היה כאילו אתה הבן של כולם, וזה היה מאוד מיוחד.

בבית הספר אהבתי ללמוד ערבית וגם הייתי טוב בזה.

גדלתי עם חמישה אחים, אני השני מבין חמשת האחים. האח האהוב עליי הוא האח דוד שנהרג בגיל צעיר בתאונה, הוא היה הכי קרוב אליי והכי אהוב עליי.

אח שלי דוד, שהיה קטן ממני בארבע או חמש שנים, היה ילד שנולד עם מגבלות של הליכה ותפקוד, ולאט לאט עם השנים קצת הצליח להשתקם, ואחריי הרבה הרבה ניתוחים הצליח ללכת לבד, וביחד עם כל המטלות שהיה לנו במושבה, למרות המגבלות שלו הוא נרתם לעזור במטלות שלנו. הוא על פי רוב עזר לי כי רוב המטלות נפלו עליי. הוא היה יד ימיני.

מאוחר יותר הוא החליט שהוא חוזר בתשובה, והוא הלך ללמוד בישיבה. אבל כשהוא הגיע מהישיבה הוא הרגיש צורך לעזור בעבודות, ותמיד היינו מחוברים בכל, עד היום שלצערי הוא נהרג.

אמא שלי הגיעה מתוניס ואבא מלוב, הם ברחו מהגרמנים. אמא שלי ברחה מתוניס לצרפת, ואז לארץ. ואבא שלי ברח מלוב לאיטליה ואז לארץ. הם הגיעו באוניות, לא היו מטוסים. ביניהם הם דיברו ערבית, ומלמלו קצת מילים בעברית, אבל הם התעקשו שבגלל שהם עברו למדינת ישראל, הם ידברו בעברית ולא בשום שפה אחרת. אמא ואבא שלי ידעו צרפתית, ואבא גם איטלקית אבל הם לא הרשו לנו ללמוד את השפות האלה. הם אמרו שהם הגיעו למדינת ישראל ומדברים כאן רק עברית, ולכן לא למדנו את השפות. לפעמים הם היו מדברים בניהם צרפתית, כדי להגיד דברים שלא נדע.

בצבא שירתי בתותחנים בתפקיד קשר. הדבר שהיה לי הכי קשה בשירות, היה לראות את הסבל של חברים שנפצעו מצרורות  קליעים וטיפלנו בהם בשטח.

גם אם הייתה לי האפשרות לבחור מחדש את חיי לא הייתי בוחר אחרת, זו הייתה תקופה מרתקת ולא הייתי רוצה לפספס את התקופה הזאת.

לסיכום, היו לי חיים נורמליים של ילד, גם במעט שהיה, היה לי הכל, אבל החיסרון היחיד שיש לי, זה הזיכרון מאח שלי שנפרד מאתנו בגיל מאוד צעיר, והשאיר חלל ענקי גם לי אבל גם להורים שלי. זה דבר שהשפיע עליי ועל המשפחה שלי מאוד.

הזווית האישית

סבא יעקב: היה כיף לשתף חוויות מהעבר, ולהעביר את הסיפור שלי הלאה.

הנכד גיל: נהנתי להקשיב לסיפורים של סבא.