מאגר סיפורי מורשת

שמי יוסי ברוך נולדתי ב1953 בקיבוץ הגושרים.

היום אני בן שבעים. אני הבן הבכור להורים שעלו מטורקיה, ויש לי עוד שלושה אחים קטנים. כל ילדותי הייתי בחינוך המשותף של הגושרים, בכיתה של חמישה עשר ילדים. בית הילדים היה הבית העיקרי, ורב הזמן היינו בו. הכיתה הייתה המקום שבו גרנו, אכלנו, למדנו ובילינו. היינו מגיעים לבית ההורים, שהיה צריף, לשלוש שעות ביום. בערב ההורים היו מלווים אותנו לבית הילדים. היו לנו מורה ומטפלת שהיו אחריות עלינו לאורך כל היום.

בגיל ארבע גילו אצלי דלקת קרום המוח. אושפזתי בבית חולים בטבריה. המחלה גרמה לי שיתוק, ונאלצתי להסתייע בכיסא גלגלים. הייתי במצב קשה, אך הצלחתי להתאושש ולהבריא בעזרת טיפולים שנמשכו הרבה שנים. המחלה והמגבלות החדירו בי מוטיבציה להבריא ולתפקד כמו כולם.

לאורך כל חיי אני עוסק בסוגי ספורט שונים. למרות הנכות הקלה ברגל שמאל, הייתי שחקן כדורגל וכדורסל. המשכתי עם טניס, ובשנים האחרונות אני רוכב על אופניים. התגייסתי לחיל הצנחנים. הסתרתי את המגבלה שלי, כי אם היו יודעים, לא היו מקבלים אותי. בצנחנים הייתי גם מפקד, וצנחתי ארבעים פעמים. השתתפתי בקורס קצינים, ולחמתי במלחמת יום הכיפורים, שבה נהרגו הרבה מחברי. בסוף השירות פיקדתי על חיילים שהגיעו מסביבה מוחלשת, והצבא היה עבורם הזדמנות להתפתח. שם נחשפתי בפעם הראשונה בחיי למשפחות במצוקה. במסגרת הזאת גם הכרתי את עדינה, אשתי לעתיד, שתפקידה הצבאי היה לתמוך בחיילים.

אחרי הצבא חזרתי לקיבוץ, התחתנתי עם עדינה, ושנה אחר כך נולד הראל (בני הבכור). לאחר שנתיים נוספות נולדה עופר. התחברתי בקיבוץ  לחקלאות. בהמשך הקמתי בו תוכנית חינוכית לנוער מוחלש מכל הארץ. לאורך כל שנותיי בקיבוץ הדרכתי נוער. בהמשך יצאתי עם המשפחה  לשליחות בברזיל. כשחזרתי לקיבוץ מילאתי כמה תפקידי ניהול, בהם מזכיר הקיבוץ. גם למדתי באוניברסיטה  מדעי הרוח והחברה. בשנים ההן נולדו לנו שני ילדים נוספים, יעלה ואור.

הזווית האישית

זוהר: הזמן איכות עם סבא היה לי משמעותי וכיפי.