מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפורו של סבא יונתן אלתר

סבא יונתן עם הנכד איתן
סבא יותנן בצעירותו
החיים בקיבוץ והתרומה לחברה

שמי יונתן אלתר אני סבא של איתן אורבך מאשדות יעקב איחוד.

נולדתי ב-23.11.1951 נולד ביחד עם אחי התאום שאול אלתר. נולדנו בישראל בבית החולים הסקוטי בטבריה (היום הוא המלון הסקוטי). במשפחתי היו כבר שלושה ילדים: דרורה, דוד, שרה.

הורי הגיעו מפולין בשנת 1935. אמא מלודג' אבא ממלאביה.

משפחתי המורחבת

תמונה 1

נולדתי ביחד עם אחי התאום שאול ב-23 לנובמבר 1951. בבית החולים הסקוטי בטבריה. שם נולדו ילדי הקיבוץ.

מבית החולים עברנו לישון בבית התינוקות. עם כל הילדים בני גילי. קוראים לזה לינה משותפת. זה היה הבית שלנו ושם חיינו: ישנו, אכלנו, התרחצנו, כל הבגדים שלנו היו שם. אל בית ההורים הינו מגיעים בארבע אחרי הצהריים, ובשבע היו מחזירים אותנו לבית התינוקות, אחר כך לגן ואחר כך לבית הילדים.

בבית, ההורים שלי דיברו עברית, וכשהם רצו שלא נבין מה הם אומרים הם דיברו ביידיש.

בבית לא היו לנו כמעט צעצועים רוב הזמן שיחקנו בחוץ. היה לנו זוג אופניים אחד ורבנו עליו הרבה.

בבית הורי לא היו מאכלים מיוחדים, את כל הארוחות אכלנו בחדר האוכל. בבית לא היה מטבח היה מקרר קטן וקומקום לקפה. יחד עם זה אני זוכר במיוחד את העוגיות של אמא שלי, ואת העוגות שלה, שאהבנו לאכול אותן חמות ישר מהתנור הקטן שהיה בבית.

היה לנו דוד באמריקה שהייתה לו חנות תקליטים, והוא היה שולח לנו תקליטים של מוזיקה קלאסית קלה, ושל זמרים אמריקאים והיינו שומעים מוזיקה ביחד.

ב1956 כשהייתי בן חמש, פרצה מלחמת סיני וישבנו במקלטים.

הוריי צילה וישראל אלתר עלו מפולין ב-1935 הוריהם, סבא וסבתא שלי נשארו בפולין, ונרצחו בשואה. ההורים שלי לא דיברו על ההורים שלהם, וגם לא סיפרו על הילדות שלהם.

את כיתות א' עד ח' למדתי בקיבוץ, עם הילדים איתם ישנתי בבית הילדים. בהפסקות ואחרי הלימודים היינו משחקים: מחבואים, תופסת, כדורגל, שבע אבנים, ודודס. כשהגענו לכיתה ה' היינו הולכים לעבוד בגן ירק ובגד"ש, לאחר הלימודים והיינו מעשבים ומדללים. בחופשים יצאנו למחנאות של "הנוער העובד  והלומד". היינו בונים מתקנים ומכינים לעצמנו את האוכל.

את סבתא הדסה פגשתי בתל אביב, כשהייתי בשנת שירות לפני הצבא. היינו חברים בתקופה שהייתי בקורס טייס, ואחרי שסיימתי את הקורס התחתנו בבסיס בו שרתי. אחריי החתונה המשכתי לשרת בצבא כטייס, ולכן גרנו שלוש שנים בתל אביב. ב-1975 נולד הבן הבכור שלנו דן. השתחררתי מחיל האויר בשנת 1976 וחזרתי עם הדסה ודן לקיבוץ. המשכתי לעשות מילואים בטייסת במשך עשרים שנה עד שנת 1996. ב- 1977 נולדה שי ב- 1980 נולד רון ב-1984 נולד גיל וב- 1987 נולד גיא.

כשהגעתי לקיבוץ עבדתי בפרדס. אחרי שנתיים יצאתי ללמוד הוראה בסמינר "אורנים", סיימתי את אורנים וקיבלתי חינוך כיתה ה', בבית הספר בקיבוץ .חינכתי אותם ארבע שנים עד כיתה ח'. אחרי ארבע שנים בבית ספר, בשנת  1985 נבחרתי להיות "מזכיר הקיבוץ", הייתי בתפקיד ארבע שנים ואז עברנו לקיבוץ יהל שבערבה, עם כל המשפחה. לדן ושי היה שם קשה והם היו די לבד, כי לא היו ילדים בגילם ואחרי שנה חזרנו לאשדות. חזרתי לבית הספר והתחלתי לחנך את כיתה ז'. חינכתי אותם שנתיים ואז 1992 שוב נבחרתי להיות מזכיר קיבוץ. עשיתי את התפקיד במשך ארבע שנים.

ב1996 יצאנו לשליחות בלונדון, שבאנגליה. הייתי שליח בתנועת נוער של היהדות הרפורמית. יצאנו עם גיא גיל ורון, שי ודן היו אז בצבא, וכשהם סיימו את הצבא הם הצטרפו אלינו. כשחזרנו נבחרתי להיות מנהל משאבי אנוש בקיבוץ, במקביל עבדתי במרכז התנועה הקיבוצית, בתק"צ, בתל אביב. בשנת 1992 נבחרתי שוב להיות מזכיר הקיבוץ.

מ- 1994 עבדתי ארבע עשרה שנה בצימרים בקיבוץ שלנו, ובעוד קיבוצים. וב 2017 חזרתי להיות מזכיר הקיבוץ עד 2020.

בשנת 2018 בחודש נובמבר נפטרה הדסה האישה איתה חייתי ארבעים ושמונה שנה.

ובנובמבר  -2020 עברתי לגור במודיעין עם ליאורה.

העבודה בגידול חמישה ילדים לא השאירו לי זמן לתחביבים, יחד עם זה כתבתי הרבה דברים, וזה תחביב שלי עד היום. היום במודיעין אני קצת עובד עם ילדים, קצת כותב ומתעסק עם אילן המשפחה, ונהנה מהחיים.

תקופת הקורונה לא שינתה הרבה את אורח חיי, אבל אנשים אחרים התחילו לחיות כמוני: הרבה בבית בלי קניונים בלי הצגות, בלי סרטים, בלי מסעדות ועם הרבה זמן לעצמי.

הזווית האישית

יונתן : יש אומרים שתקופה כזו רעה לא הייתה אף פעם במדינה. אני צופה בתכניות על ההיסטוריה של המדינה, ורואה שתמיד היו כאן מחאות על יוקר המחייה . תמיד היו הפגנות של קבוצות מקופחות: הפנתרים השחורים, תושבי בית שאן, תושבי ערי הפיתוח, הקשת המזרחית, והאתיופים. כל השנים יש תלונות על מערכת הבריאות, על מספר המיטות בבתי החולים, על הקשישה במסדרון, כל השנים אנשים כועסים על התחבורה הציבורית, על הפקקים בכבישים, על הרכבות, על מערכת החינוך, על מספר הילדים בכל כיתה, כל השנים אנשים מוחים על שכרם הנמוך: המצילים, הטייסים, מפני הזבל, המורים, הכבאים, הסייעות, השוטרים, הסטאג'רים, חיילי הסדיר, נהגי התחבורה הציבורית, חיילי הקבע, המצילים, השוטרים, והפנסיונרים של הצבא. וזה למרות שבנתב"ג עוברים בשנה שלושים מיליון נוסעים, בתי החולים גדלו ונהיו ישובים קטנים.

בשנים 2018-2021 יובאו לארץ מיליון מכוניות חדשות, בכבישים ניכרת השקעה אדירה בגשרים, מחלפים, מנהרות. בסך הכל המצב בארץ משתפר כל שנה. נכון בפינלנד הכל יותר טוב, אולי גם בקנדה אבל אני מאד מרוצה שאני חי בארץ הזאת, בתקופה הזאת, ויחד עם זה, יש אתגרים! ויש למה לשאוף! אני חושב שבן אדם צריך ליהנות ממה שיש לו.

מילון

יהדות רפורמית
היהדות הרפורמית היא אחת משלושה זרמים גדולים הקיימים כיום ביהדות, הדוגל בהשתנותה המתמדת, במרכזיות ערכי המוסר שבה לעומת היבטיה הטקסיים, ובאמונה בהתגלות מתמשכת של רצון האלוהים בעולם, שאינה ממוקדת במעמד הר סיני. עמדות אלו מבדילות אותם משני הזרמים הגדולים האחרים, האורתודוקסים והקונסרבטיבים. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”אני מאד מרוצה שאני חי בארץ הזאת, בתקופה הזאת, ויחד עם זה, יש אתגרים! ויש למה לשאוף! אני חושב שבן אדם צריך ליהנות ממה שיש לו.“

הקשר הרב דורי