מאגר סיפורי מורשת

שמי יואל יחיא בן חמו. נולדתי בקזבלנקה שבמרוקו בשנת 1949.

בשנת 1952 הפלגתי ארצה עם משפחתי, הגענו לנמל חיפה ומשם למעברה בבית שאן. שם שיכנו אותנו בצריפים. היום אני מתגורר ברוויה שבעמק בית שאן, לימים עמק המעיינות כשאני מוקף במשפחה וחברים.

החיים במרוקו, ההפלגה לארץ הקודש והקשיים שלאחריה 

סבי סיפר לי שבמרוקו הייתה לאביו מסעדה מצליחה מאוד ואמו הייתה עקרת בית. אביו מאוד רצה לעלות לארץ הקודש, ההחלטה שלו הגיעה בעקבות הפרעות שהיו במרוקו. בשנת 1952 , כשסבי היה בן ארבע, הוא עלה עם הוריו ושניים עשר אחיו, לארץ ישראל. הם עשו זאת בהפלגה באוניה. המסע שלהם נמשך כשבוע ימים, עד שהגיעו לנמל חיפה. מנמל חיפה לקחו אותם באוטובוסים למעברות שהיו ממוקמות בעיר 'בית שאן', שם הם גרו בצריפים ובאוהלים.

סבא מספר: "כעולים חדשים בארץ, אחד הקשיים הגדולים, בהם נתקלנו כבר בהתחלה היה השפה. בביתי לא דיברו בעברית, אלא בשפה המרוקאית, ולכן היה לנו קשה מאוד להשתלב, עד שרכשנו את השפה העברית, אז התחלנו להשתלב בעבודה, בבתי הספר ובגנים והחיים התחילו להיות יותר קלים."

חג סוכות 

סבא מספר: "בילדותי היה קשה לבנות סוכה, אבל נהנינו לבנות אותה, להביא את הסופים ולקשט את הסוכה יפה. היינו מכניסים כיסא של אליהו הנביא ועושים שמח. לסוכה היינו מכניסים גם מיטה, וכל האחים ישנו יחד עם אבא. בשנות ה-70 אחיי ואני היינו מביאים קני סוף (במבוקים) על האופניים או על הכתפיים, ולרוב היינו קושרים אותם, גוררים הביתה ומרכיבים את הסוכה בחצר. הסוכה הייתה ענקית, והתאימה לאירוח של עשרים אנשים. אבא שלי היה אז טבח, והוא הכין אוכל לכולם ובישל בחגים ובשבתות".

נס שזכור לי עד היום 

"כשהייתי בן חמש עשרה יצאנו עם כל המשפחה לסוף שבוע בכנרת. ביום שישי אחר הצהריים, אני ואחי מצאנו חבית, וקשרנו אותה לעץ דקל יבש. שחינו והפכנו את החבית לסירה. אני ואחי לא שמנו לב שהתרחקנו מהחוף. למזלנו, עברה לידינו סירה של דייגים, שאמרו לנו לחזור מהר לחוף, כי מזג האוויר משתנה, ועוד מעט יגיעו רוחות וגלים. אחי שאל אותי אם אני יכול לשחות עד לחוף (חצי כינרת) ואמרתי לא שנראה לי שכן. בפועל, לא הצלחתי לשחות עד לשם. התחילו להיכנס לי מים לפה ולא יכולתי לנשום. באותו רגע, נערה מהקיבוץ (שכנראה הייתה שחיינית) קפצה למים והצילה אותי."

תחנות בחייו של סבא 

כשסבי היה בן שש, הוא עלה לכתה א' בבית הספר 'תומר' שבבית שאן. שם הם למדו שלושה מקצועות בלבד: שפה, חשבון ונגרות. המקצוע האהוב על סבי היה נגרות. בהפסקות, סבי, אחיו וחבריו היו משחקים 'חמש אבנים' עם כל הבנים בחצר בית הספר. המשחק האהוב ביותר על סבי היה 'חמש אבנים'. אחרי הלימודים סבי היה אוהב לעסוק באומנות. יש לו דמיון מפותח ויצירתי מאוד עד היום.

בשנות ה-60 כשסבא היה רק בן תשע, הוא יצא לעבוד עם אביו בימי שוק. הוא היה קם בארבע לפנות בוקר, ואביו היה נותן לו עוגות שהיו עשויות מבצק ודבש, אותם היה נותן לאנשים שמגדלים ירקות, שימכרו בשוק. כשהיו שואלים אותו מה יש לו ביד, הוא היה עונה שאלו עוגות שאבא שלו הוציא עכשיו מהתנור- "חם-חם", מבצק ודבש. כל אחד שהיה קונה היה אומר: "בוא'נה זה חם-חם!" וכך עוד אדם ועוד אחד עד שאביו קרא לזה 'חם-חם' ומאז ועד היום ה"חם-חם" הוא מאכל מסורתי במשפחה.

את בר המצווה סבי חגג עם אחיו בבית הכנסת 'אוהל שלמה' בבית שאן (עד היום בית הכנסת קיים בעיר). סבי זוכר את בר המצווה, כאירוע מיוחד במינו, בזכות העובדה שחגג אותו עם אחיו. הם הזמינו שכנים, חברים ומשפחה, שיחגגו לסבי ולאחיו את בר המצווה.

בגיל שמונה עשרה, סבא התגייס ושירת בחייל האוויר כטבח. בגיל עשרים ושמונה, כשהיה במילואים, פרצה מלחמת ששת הימים, והוא זכה להכין אוכל לחיילים, שהגנו על מדינת ישראל במלחמה. אחרי הצבא סבי עבד בבית הכלא גלבוע במשך שלושים שנה עד גיל חמישים ושתיים.

פנאי ותחביבים 

בשעות הפנאי סבא אוהב ללכת לבית הכנסת, הוא דואג שלא יחסר בו כלום, ושיהיה נקי ומסודר. סבי גם אוהב ללכת פעמיים בשבוע, למועדון לגמלאי משטרה שיצאו לפנסיה. שם הוא יושב עם חבריו הטובים. בנוסף הוא אוהב מאוד לעשות קניות לביתו, ולבית הכנסת ולבקר את ילדיו ונכדיו.

סבי אוהב עבודות אומנות. הוא יוצר נרות לצדיקים ומסדר ומגלף פירות, באופן מיוחד במינו. בתמונות ניתן לראות מקצת מיצירותיו.

הזוית האישית

סבא יואל: נהנתי להגיע לביה"ס של נכדתי שירה. היו לי הרבה זיכרונות ילדות, ולהיות בביה"ס היה מרגש ומהנה במיוחד, כי המקום עצמו מעלה בי זיכרונות ילדות.

הנכדה שירה: היה לי ממש כיף להכיר את סבי יותר לעומק, להקשיב לסיפוריו המרתקים, ללמוד ולדעת דברים שלא ידעתי על סבי ומשפחתו.