מאגר סיפורי מורשת

שמי יהודה לוי, אני סבא של יאיר. נולדתי בעיירה אוזן במרוקו בשנת 1942. בעיירה חיו היהודים כמו בגן עדן, ללא דאגות של פרנסה, שמירת דת ועוד.

עם אמי כתינוק

עד שפתאום בתאריך 20 לאוגוסט 1955 הערבים עשו פוגרום ביהודים, שרפו להם את כל החנויות והיהודים נשארו לרוב בלי פרנסה. הערבים לא הסתפקו בשריפת החנויות, אלא באו לבית שלנו כדי לפגוע בנו. על כן הורדתי את כל המשפחה למרתף ואז הערבים פרצו את הדלתות וערבי אחד נכנס עם חרב. בינתיים לקחתי סכין קומנדו של אחי וספר תהילים בכיס, והתפללתי לבורא עולם. פתאום בא ערבי, מנהיג מוכר, וצעק עליהם לצאת מהבית "כי אלה יהודים טובים". ואכן הם יצאו. כעבור כשעה הגיעו חיילים צרפתים וירו במפגינים. מחלון ביתי ראיתי איך ערבים גונבים את הבדים מהחנות של סבא ואחר כך שרפו אותה. יש לצין שהערבים שגנבו את הבדים עבדו בשביל סבא שלי והתפרנסו ממנו שנים רבות.

בעקבות זאת, תוך שנה התעקשתי עם ההורים שצריכים לעלות לארץ ישראל. לילה אחד באו שליחים מן הארץ ולקחו כארבעים ילדים וילדות והסיעו אותנו לקזבלנקה, עיר הבירה. לאחר מכן הסיעו אותנו באונייה לצרפת, משם עלינו לארץ ישראל. בעקבותינו עלו כל יהודי העיר שלי ולא נשאר אף יהודי שם. עלינו במסגרת עליית הנוער, בשלב הראשון לרמת הדסה בחיפה ואחר כך אני ואחי רפי עברנו לכפר הרוא"ה, ואחותי מרים עברה לכפר חסידים. בישיבה בכפר הרוא"ה העברתי תקופה נפלאה למרות הפרידה הקשה מההורים, עברנו הרבה חוויות גם טובות וגם קשות.

במלחמת ששת הימים – סבא יהודה היה הגדוד שנלחם גם בעזה וגם ברמת הגולן

השירות הצבאי

חודש לפני מלחמת ששת הימים סיימתי קורס קצינים בבה"ד 1 שהיה אז בסירקין בפתח תקווה. כך שלמעשה מצאתי את עצמי במלחמה כקצין צעיר במסגרת גדוד 202 של הצנחנים בפיקודו של ברזני. ישבנו בשטחי כינוס בקיבוץ סעד, בתוך פרדסים וחורשות. כעבור כמה זמן גילו אותנו המצרים והפגיזו אותנו מידי פעם. בשלב מסוים לקחתי את המחלקה ליד עוקב מים למסדר בדיקות נשק ותחמושת. אחרי שהתרחקנו מהעוקב, נפל פגז בדיוק במקום בו הייתה המחלקה, כך ניצלנו בנס ראשון. היינו בשטחי כינוס כשבועיים במטח גדול יחד עם כל עם ישראל. בשלב מסוים קיבלנו פקודה לעלות על זחל"מים וכוח טנקים ולהיערך למתקפה מכיוון דרום לכיבוש עזה.

התקדמנו כשבראש הכוח סמג"ד 202 רב סרן חסדאי יעקב. בשלב מסוים נכנסנו לתוך מארב, הזחל"ם של חסדאי קיבל פגז ישיר, כל החיילים נפגעו. חסדאי, שהיה בידו ספר תורה, עף מהזחל"ם, נפצע ותוך כדי ניהל יחד עם המג"ד בקשר איך לחסל את המארב. על זה חסדאי קיבל צל"ש. אחרי שנוטרל המארב, הגדוד כבש שטחים שולטים על מבואות עזה. כל הלילה הגדוד נלחם ולקראת בוקר פילסנו את הדרך לכניסה לעזה. עשרות קצינים וחיילים נהרגו בקרב הזה. בינתיים כוחות ההנדסה הכשירו שטח מעבר לכוחותינו בתוך שדה מוקשים מסוכן. היה אסור לרדת ימינה או שמאלה בגלל סכנת המוקשים. שיירות גדולות עברו לכיוון עזה, והתבקשתי על ידי המג"ד לעקוף ולהצטרף לכוחות שפורצים לעזה. אמרתי למג"ד שאנחנו בשדה מוקשים ושאני לא יכול לעקוף מימין או משמאל. נאמר לי שזאת בעיה שלי למצוא פיתרון. התלבטתי, והנה מצד שמאל ג'יפ עם כתבים זרים עקפו את השיירה והתפוצצו על מוקש וכולם נהרגו. זה נס שני שלמדתי – שעלי לעקוף מצד ימין.

הגענו וכבשנו את עזה והתחלנו להתארגן מחדש. המצרים היו צולפים בנו מידי פעם. פתאום אני רואה את חבר שלי רביבו. רצתי לחבק אותו ופתאום כדור צלפים עבר בינינו. ירינו חזרה למקור האש בבית ירוק גבוה. המג"ד שאל "מי יורה", ונתן פקודה לתפוס מחסה ואז ירה פגזי טנקים לתוך הבית, כל מי שהיה בבית יצאו בידיים מורמות ולא היינו צריכים להסתכן.

נשארנו שלושה ימים בעזה. לאחר מכן קיבלנו פקודה לעלות לרמת הגולן ולהילחם בסורים. ואכן רדפנו אחרי הסורים שברחו לאחר המפלה שלהם. כך שאנחנו הספקנו להילחם גם בעזה וגם ברמת הגולן. בסוף המערכה צה"ל כבש את רמת הגולן, שחרר את ירושלים, כבש את עזה ואת אל עריש עד לתעלה. היו אלו ניצחונות שהדהימו את כל העולם כולו.

סבא בעת השירות הצבאי

הזוית האישית

יהודה וקטי: הביחד שלנו בתהליך שעברנו חיזק עוד יותר את הקשר והאהבה שלנו ליאיר ואיפשר לנו להכיר עוד יותר חזק את היופי ביאיר.