מאגר סיפורי מורשת

שלום, שמי חיים מיארה. נולדתי בתאריך 21.5.1938 באסואירה (מוגדור), מרוקו. נולדתי להוריי מאיר מיארה ואסתר בואדונה. אבי נולד במרוקו וכן גם אמי, באסואירה (מוגדור).

ילדותי

בילדותי למדתי בבית ספר עממי הנקרא "אליאנס". בגיל 10 עברתי לגור עם הוריי בעיר קזבלנקה הנמצאת במרוקו, שם עברתי לבית ספר מקצועי ושם למדתי בן היתר מכניקה עדינה ומכשור.

במרוקו אהבנו לשחק הרבה משחקים, כמו גולות ובעצמות של פרות, עצם הלסת של הפרה הפכה להיות אקדח ועוד כל מיני משחקים שצצו לאורך תקופת הילדות. בגלל המעבר מעיר לעיר בילדות לא היו לי הרבה קשרים עם תלמידי הכיתה.

עלייה לארץ, תקופת המעברות

בשנת 1956, כשמרוקו קיבלה עצמאות, הופסקה עלייה של יהודי מרוקו לארץ ישראל וכל השליחים מישראל חויבו לצאת מהמדינה. בתור ציוני נלהב נשלחתי לסמינר בירושלים למשך שנה על מנת להתכונן שבמידה שתהיה פעילות עוינת כנגד יהודי מרוקו. למדנו להשתמש בנשק, הגנה עצמית, ועוד. ארגנו הגנה לשמור על האוכלוסייה היהודית במרוקו.

בתקופת הבגרות הייתי בתנועת נוער חלוצית, (שם הכרתי את אשתי). פעם בשבוע היינו יוצאים ליערות עם הקבוצה שהקמתי (הייתי מדריך) ושם היינו לומדים בין היתר – עברית, משחקים, משחקי חברה והתעמלות, ריקודי עם, ועוד.

עליתי ארצה סופית בשנת 1960 בגיל 22. אחרי חצי שנה בארץ התחתנתי עם אשתי (איווט מיארה ז"ל) וקיבלנו צריף באזור נתניה. כעבור זמן קצר הועברנו למעברה אור עקיבא, שם חיינו עד 1961. בהיותי פעיל מחתרת קיבלתי תנאים מועדפים על ידי המדינה ועברנו לנתניה, שם זכינו לקבל בית סביר לחיות בו, ושם גרנו עד שנת 1963. החיים במעברות היו קשים ביותר, היו צריפים מאסבסט (חומר הידוע כמסרטן)  והשירותים היו בחוץ. בשנת 1963 נולד בני הבכור, מאיר מיארה, ואז קנינו בית במרכז נתניה.

שירות צבאי ופעילות במחתרת

שירתי בצה"ל בין השנים 1961 – 1986 למשך 25 שנה, שירתי בחיל האוויר וטיפלתי בנושא משימה של טייסי הקרב, עשר שנים מן התקופה הזאת הייתי ביחידת מחקר ופיתוח של חיל האוויר. שירתי בתקופת מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים ומלחמת שלום הגליל.

בשנה הראשונה של גיוסי שירתי בגולני שנה שלמה, בזמן ששירתי שם הייתי אמור לצאת בתור רובאי בגולני לפעולה בסוריה. באותו הזמן נולד בני הבכור מאיר והייתי צריך לצאת מהבסיס לראותו, ולא נתנו לי לצאת מהבסיס בגלל הפעולה. למזלי הצלחתי להסתדר ולצאת מהבסיס. הפעולה שהייתי אמור להיות בה הייתה מבצע נוקייב, בו נהרגו 19 חיילים שהייתי אמור להיות ביניהם, וכך ניצלתי ממוות בטוח.

בזמן ששירתי בחיל האוויר המצאתי שני פטנטים ששיפרו את הלחימה האווירית, אחד מהם היה פטנט בו הטייס לא יכול להמריא כל עוד לא פתח את ברז האוויר שמאפשר לו לנשום, בפטנט זה משתמשים עד היום.

הייתי פעיל המחתרת ההעפלה ואסירי ציון בצפון אפריקה, הייתי חלק מהמארגנים שעזרו ליהודי מרוקו וצפון אפריקה להעפיל באמצעות ספינות אל ארץ ישראל. העניקו לי תעודות רבות על ימי המאבק וחירוף הנפש של יהדות צפון אפריקה מחתרת, בהעפלה ובהגנה על הקהילות היהודיות. פעילות המחתרת הייתה בין השנים 1956 – 1971. המחתרת הפסיקה את פעילותה בעקבות טביעתם של יהודים על ספינת אגוז. הייתי פעיל באותה התקופה, והייתי חלק מהמארגנים הראשיים של הספינה, באותו מקרה טבעו 43 מעפילים יהודיים.

יציאה לגמלאות וחוויותי היום

לאחר שחרורי מצה"ל בגיל 48 ניהלתי עם אשתי ז"ל חנות לזהב, אחר כך חנות למוצרי חשמל.  אחרי פטירתה של אשתי עבדתי כצלם אירועים במשך עשרים שנים. כיום אני בן 83, התחתנתי מחדש בגיל 80 בתאריך 23 למאי 2018, עם אשתי השנייה פרננד.

כיום יש לי המון תחביבים. בין היתר אני אוהב מוזיקה, תיאטרון, טיולים, ובעיקר לטוס לחו"ל, ביקרתי בעשרות מדינות. הגשמתי המון חלומות, ביניהם לעשות טוב לאנשים ולהיות ציוני דגול, להקים משפחה, לתת לה את החינוך הטוב ביותר ולגדל נכדים ונינים למופת.

הזוית האישית

נועם הנכד המתעד: מנקודת המבט שלי היה מאוד כיף ומעניין לשמוע את הסיפור של סבא שלי, למדתי המון דברים מיוחדים שלא ידעתי לפני כן, סיפורים מעניינים ואפילו זכיתי לעוד זמן איכות עם סבא שלי, אנחנו לצערי לא זוכים להיפגש הרבה כמו פעם בגלל הקורונה. אני חושב שגם סבא שלי נהנה מלעשות איתי את התכנית, כי זה גרם לו לחוות את מה שחווה פעם שוב ואפילו להיזכר בדברים ששכח ורצה לזכור.

עכשיו אנחנו יכולים להיות יותר מודעים לעבר אחד של השני ולא צריך להגיד כל דבר פעמיים ולהיות מופתעים. לסבא שלי יש סיפור חיים מעניין ומרתק שאין כמותו: איך הציל יהודים רבים וניצל ממוות עשרות פעמים. למרות זאת, לא יכלנו לעבור על כל הדברים. הכי חשוב הוא, שראיתי ושמעתי ממנו עוד דברים בתקופה הזאת בחיים. בנוסף, לראות אדם שוב ושוב זה שמחה בפני עצמה, ובכלליות נשאבתי לסיפור שלו והרגשתי כאילו אני חלק ממנו.