מאגר סיפורי מורשת

רשמה טלי גולומב מפי סבא הָרַי גולומב

משפחת אמי עלתה לארץ מהעיר חרסון באוקראינה בשנת 1906. אמי, עדה צ'רטוק (שרתוק), הייתה אז בת שמונה (היא מתה בשנת 1970 בתל אביב, בגיל 73).

אבי אליהו גולומב

אליהו גולומב עלה לארץ מהעיר וולקוביסק (בלארוס)  לבדו בגיל 12 בערך (הוריו הצטרפו אחר כך). הוא מת בגיל 52 בתל אביב בשנת 1945. שני הורי היו ילדים בעלייתם לארץ בראשית המאה ה-20, הועלו לארץ על ידי הוריהם שהיו ציונים.

אליהו גולומב

רקע

גדלתי בבית בשדרות רוטשילד בתל-אביב.

בית משפחת גולומב כפי שנראה בילדותו של סבא הרי

מוזיאון ההגנה בשד' רוטשילד בתל אביב, שנבנה סביב אותו הבית

הייתי הילד הצעיר ביותר מבין ארבעה ילדים: שתי אחיות (דקלה ודליה-דליקה) ואח (דוד-דודיק) גדולים ממני. אבי היה בפועל ראש ארגון ההגנה עד מותו בשנת 1945 ואת עיקר עבודתו עשה מן הבית. גדלתי בבית שבו הייתה פעילות בלתי פוסקת של אנשי ההגנה ואנשי ציבור אחרים. הפגישות והישיבות התקיימו לפעמים במקביל (באותו הזמן) בחדרים שונים. גם המטבח שימש להמתנה וגם לכניסה לדירה. רוב האנשים נכנסו דרך המטבח שבו היו בדרך כלל אמי וסבתי; אינני זוכר שמישהו צלצל בפעמון בכניסה לבית. אנשים פשוט היו נכנסים בכניסה האחורית דרך המטבח שהיה חלק מאוד חשוב בחיי הבית.

בגלל חשיבותו של הבית הזה בתולדות ההגנה הוחלט לשמר את שני החדרים שבהם התקיימה הפעילות הזאת בתוך מוזיאון ההגנה, שהוקם מסביב לבית הזה. כך קרה שבית ילדותי השתמר לתמיד ואני כאילו יכול לחזור אל עברי ולהראות אותו לאחרים בכל זמן שהוא. (סרטוני וידאו: סבא הָרַי מספר לטלי על ילדותו בביקור ב-"בית אליהו גולומב – מוזיאון ההגנה")

אחרי מות אבי, אמי עסקה בטיפול באסירי ההגנה (שהיו אסירים פוליטיים) ובמשפחותיהם. הבית המשיך להיות מקום לישיבות ופעילויות ציבוריות. חיי הבית והמשפחה היו מעורבים בחיי היישוב היהודי בארץ בתקופות הסוערות של מלחמת העולם השנייה, הקמת המדינה ומלחמת העצמאות והאירועים שמסביב לכל אלה. על רקע זה גדלנו מן הילדות המוקדמת ביותר עד לבגרות. אחיותי, אחי ואני שיחקנו, למדנו, הכנו שיעורים, ניגנו בפסנתר וכו', כאשר הפעילות הציבורית מתנהלת לצידנו. דודי משה שרת (שהיה לימים שר החוץ הראשון וראש הממשלה השני של מדינת ישראל) ניהל את המאבק המדיני על הקמת המדינה וגם נושא זה היה במרכז ההתעניינות בבית.

יהדות, חילוניות ומסורת בבית

ביתנו היה בית יהודי-חילוני מובהק, מזוהה פוליטית ותרבותית עם תנועת העבודה הציונית, אשר הוקמה בראשית המאה ה-20. תנועת זו הייתה חילונית, והציונות בכלל הייתה תנועה יהודית לאומית וחילונית.

המסורות שהתגבשו בביתנו היו שונות מן המסורת הדתית אבל קשורות איתה. החיים בבית התנהלו בדרך כלל לפי התאריך העברי, למשל חגים, ימי הולדת, ימי זיכרון, וכו'. לא הייתה שמירת שבת, כשרות ומצוות אחרות. ביום הכיפורים רוב בני הבית לא צמו. רק סבתי שגרה ביחד איתנו צמה והלכה לבית הכנסת ביום זה בלבד. הדוד של אמי, שגר בקומה מעלינו באותו בית, היה הולך לבית הכנסת ולוקח אותי איתו. הוא ואשתו היו כסבתא וסבא שלי. רק כשהייתי בן שש או שבע נולד להם נכד משלהם.

 הָרַי גולומב בגיל הגן, עם דוד-אמו זאב (ולודיה) שרתוק, שהיה כסבא בשבילו

אחד החגים שהייתי רוצה לספר לכם עליו זה חג הפסח. דודי, המלחין והמנצח יהודה שרת, היה חבר קיבוץ יגור על יד חיפה, ונוסח סדר פסח שהוא עיצב שימש בסיס לסדר פסח ברוב קיבוצי הארץ

יהודה שרת מנצח על אירוע מוזיקלי בקיבוץ יגור

כל שנה היינו נוסעים לליל הסדר ביגור. היינו יושבים בחדר האוכל של הקיבוץ יחד עם עוד מאות אנשים, חברי הקיבוץ ואורחיהם. הסדר בקיבוץ היה מופע מרהיב, שילוב של קונצרט מקהלתי, שירה בציבור וקריאה אמנותית של ילדים ומבוגרים, וכמובן המילים שנאמרו והושרו באו מן ההגדה והתנ"ך. הרבה מסיפורי יציאת מצרים והנדודים במדבר לא מסופרים בהגדה. דודי שילב סיפורים אלה בסדר, בצורת הצגה חיה ומרתקת. הוא שלט בכל פרט במופע, והדריך את כל המשתתפים – ילדים כמבוגרים, אשר שימשו זמרי מקהלה, נגנים וקריינים. לא נשמע צליל בכל מהלך הערב שלא יצא מתחת ידו. חברי הקיבוץ, ובעיקר הילדים, היו מפוזרים באולם וכל אחד מהם מילא תפקיד (פרעה, משה, מישהו מבני ישראל, וכו') על ידי אמירת פסוקים מספר "שמות" או "במדבר". הקהל ישב מרותק כאשר צלילי הקריאה והשירה מקיפים אותו מכל צד, לפעמים בהפתעה. הסדר נמשך בערך שעתיים-שלוש, כולל הפסקה ארוכה לארוחת החג. כמובן, לא היה חמץ על השולחן, אבל לא הייתה השגחה על כשרות.

בית הספר היסודי

בי"ס היסודי שלמדתי בו מכיתה א' עד כיתה ח' נקרא "בית חינוך לילדי עובדים" ברחוב טשרניחובסקי בתל-אביב. כשהייתי בכיתה ג' הוקמה מדינת ישראל והתחילה מלחמת העצמאות. הילדים בגילי היו מעורבים מאוד באירועי המלחמה שפרצה. יפו הייתה עיר ערבית. ממסגד חסן בק שבשכונת מנשייה שביפו הייתה אש של צלפים אל סביבת בית הספר. העיר נכבשה על ידי כוחות יהודיים לפני הקמת המדינה.

בית הספר שלי היה שייך לזרם העובדים בחינוך. עבודה בחקלאות, בנגרות ובמלאכת יד הייתה חלק מתוכנית הלימודים. קראנו למורים בשמותיהם הפרטיים, דבר שהיה מקובל אז רק בבתי הספר של זרם העובדים. היה לנו שילוב חברתי טוב מאוד, גם בנים וגם בנות.

כמעט כולנו היינו חברים בתנועות נוער "חלוציות". אני הייתי בתנועה המאוחדת. גם במסגרת בי"ס וגם במסגרת התנועה היו לנו טיולים שנתיים בכל רחבי הארץ. פעמיים בשבוע היו לנו "פעולות", כלומר פגישות לשיחה על נושאים שונים בהדרכת מדריכים שהיו מבוגרים מאיתנו בשנים לא רבות. תנועות הנוער "החלוציות" חינכו להגשמה על ידי הקמת גרעיני התיישבות קיבוצית, כלומר הועידו אותנו להקים קיבוצים או להצטרף לקיבוצים קיימים.

עד כאן דיברנו על דברים שהיו משותפים לי ולבני כיתתי ועכשיו אני רוצה לעבור לעניינים שהיו אישיים ופרטיים שלי בלבד. כמו למשל המוזיקה.

המוזיקה בחיי

המוזיקה הייתה ועודנה דבר חשוב מאוד בחיי. במשפחתי היו כמה מוזיקאים מקצועיים, בני כל הדורות. התחלתי ללמוד לנגן בפסנתר בגיל שש והמשכתי עד סוף התיכון. גם אחיותיי הגדולות ניגנו, והמוזיקה נשמעה בבית בכל שעות היום. שיעורי הנגינה התקיימו פעם שבוע, לפעמים אפילו פעמיים בשבוע.

מגיל תשע התחלתי ללכת לקונצרטים, גם בתזמורת הפילהרמונית וגם במוזיאון תל-אביב, שבו היו קונצרטים קאמריים.

הפסנתרן ונגן הצ'מבלו פרנק פלג, שהירבה להופיע במוזיאון וגם היה אחד ממוריו לפסנתר של סבא הָרַי

המוזיאון היה קרוב מאוד לביתנו: הייתי חוצה את הכביש וכבר הייתי בקונצרט. לא היו לנו תקליטים והיו מעט מאוד תוכניות מוזיקה ברדיו, ולכן הדרך היחידה להכיר יצירות מוזיקה הייתה להאזין לקונצרט. בזכות הקונצרטים אני מכיר יצירות רבות שאינן מנוגנות בפסנתר.

הקונצרטים במוזיאון התקיימו במוצאי שבתות בלבד, אותה התוכנית חזרה פעמיים: ב-7 וב-9 בערב. בשנים הראשונות הלכתי לקונצרט המוקדם יותר (ב-7). הייתה התנגשות בין הקונצרטים האלה ובין הפעולות בתנועת הנוער. נאלצתי לבחור ביניהם. הקונצרטים עניינו אותי יותר מהתנועה והחלטתי לעזוב את התנועה. בכך בחרתי בפועל להתנתק מן הדרך שהלכו בה אחיותיי ואחי, שכולם הצטרפו לקיבוצים אחרי השירות הצבאי. אגב אף אחד מהם לא נשאר חבר קיבוץ במרבית חייהם.

בר מצווה

בשנת 1952 ציינתי את גיל הבר-מצווה. זו הייתה חגיגה משפחתית נהדרת שלא אשכח לעולם. כמו אחי ובני משפחה אחרים, חגגתי את בחוג המשפחה, בלי עלייה לתורה בבית הכנסת. עם זאת, דודי יהודה, שידע היטב תנ"ך, לימד אותי לשיר את ההפטרה על פי טעמי המקרא. לפי התאריך העברי דודי יהודה, אני ואחי (דודיק) נולדנו בשלושה ימים רצופים (ו', ז', ח' בחודש שבט) והייתה לנו הפטרה משותפת – שירת דבורה. אגב, אותה הפטרה שרו גם תומר ואורי (הילדים שלי). זה היה ביטוי מובהק לשילוב המורכב בין קשר למסורת היהודית העתיקה מצד אחד וניתוק מן הדת הממוסדת מצד שני. אבל לי זכורות בעיקר האווירה המשפחתית של חום ואהבה, והתוכנית המוזיקלית העשירה בשירה ובנגינה, שבוצעה כולה על-ידי בני המשפחה. מקום מיוחד בתוכנית המוזיקלית תפסה יצירה שחיבר דודי יהודה לכבוד חגיגות בר-מצווה בקיבוץ. יצירה זו הושמעה בכמה וכמה חגיגות בר מצווה במשפחה לדורותיה.

הנסיעה לארצות הברית

זמן קצר אחרי חגיגת בר המצווה שלי נסעתי עם אמי לארצות הברית. אחותי דליה (דליקה) ובעלה היו בשליחות בניו יורק, והיא הייתה בשמירת הריון והיתה מרותקת למיטה. היא הייתה זקוקה מאוד לאמה. הייתי צעיר מדי להישאר בארץ בלי מבוגר, והמשפחה החליטה שאני אצטרף אל אימי לנסיעה זו, שנמשכה ממרס עד אוקטובר 1952. אני ממש זכיתי במתנה מפתיעה. הלכתי לבית ספר בניו יורק, והופתעתי מרמת הלימודים הנמוכה, אבל למדתי אנגלית, ראיתי תוכניות טלוויזיה בפעם הראשונה בחיי, השתתפתי במחנה קיץ עם ילדים בגילי, ובהמשך אותו קיץ, הצטרפתי לקבוצה של ארבעה חברים של אחותי וגיסי, שטיילו במכונית לכל אורך היבשת, מחוף אל חוף, במשך קרוב לחודש. כך הכרתי מקרוב את הארץ הענקית הזאת. באותה שנה, היו אירועים פוליטיים חשובים בארצות הברית – בחירות לנשיאות, רדיפות נגד אנשים שנחשדו בקומוניזם, ועוד. אני עקבתי אחרי אירועים אלו בטלוויזיה, והבנתי את מה שקורה. הלכתי גם לקונצרטים של אמנים גדולים שלא יכולתי לשמוע בארץ, ואשר נחרטו בזכרוני. נסיעה זו הייתה חווית תשתית בחיי, והעניקה לי הבנה בנושאים שלא היה לי מושג עליהם, הכרת עולם וידע ניכר באנגלית.

בית ספר תיכון

בכיתה ט', עברתי ללמוד בבית הספר "תיכון חדש", שהיה המשך טבעי לבית הספר היסודי, והתנהל ברוח "זרם העובדים". הוא עודד פעילות תלמידים בתנועות הנוער, ובאותה תקופה זה לא היה מובן מאליו. גם בתיכון קראנו למורים בשמותיהם הפרטיים ולא קמנו לכבודם עם כניסתם לכיתה. גם אחיותיי ואחי למדו בבית ספר זה, והמנהלת "המיתולוגית" טוֹנִי הַלֶה, מייסדת בית הספר, הייתה דמות תשתית בחיי רבים מתלמידיה ובוגריה.

מכיתה י"א נפרדנו ל-4 מגמות:

1.      ריאלית (בהדגשה על פיזיקה ומתמטיקה)

2.      ביולוגית (בהדגשה על ביולוגיה וכימיה)

3.      סוציולוגית (בהדגשה על סוציולוגיה והיסטוריה)

4.      הומנית (בהדגשה על ספרות, לשון ואמנויות)

אני בחרתי במגמה ההומנית. בחירה זו השפיעה על כל חיי המקצועיים: עד היום, המוזיקה, הספרות והלשון הם התחומים שלא רק מרתקים אותי מקצועית, אלא אני חווה אותם כחלק מהותי מאישיותי, והוגה בהם יומם ולילה. בבית הספר הייתה גם פעילות מוזיקלית ואני הייתי פעיל במקהלת בית הספר ולפעמים ליוויתי אותה בפסנתר. בתקופת בית הספר התיכון יצרתי קשרי חברות עם בני נוער שנשארו חברים שלי עד היום. למדנו יחד לבחינות הבגרות וגם הלימודים המשותפים גיבשו את חברותנו.

עד כאן שברי זכרונות שלי משנות הילדות והנעורים. אני מקווה להמשיך בשנה הבאה ולספר על המשך חיי.

הזוית האישית

נפלה בחלקנו ההזדמנות להשתתף בתכנית הקשר הרב דורי, בה יכולתי לשתף את נכדתי בסיפור ילדותי. עד כאן שברי זכרונות שלי משנות הילדות והנעורים. אני מקווה להמשיך בשנה הבאה ולספר על המשך חיי.