מאגר סיפורי מורשת

שמי אריה אייל נולדתי ב1953 בטבריה.

בילדותי (כשהייתי בן חמש) אימי נפטרה ממחלה, וזה היה בשבילי אסון גדול. אבי עסק בדוחק בפרנסת המשפחה, והייתה לי ילדות לא פשוטה. הייתי ילד רגיל, גם מעט שובב, שאהב לשחק הרבה כדורגל. אבי התחתן כעבור שנה, בכדי שיוכל להתפרנס ולגדל אותי, והוא אכן עבד קשה מאוד. למדתי בבית-הספר וילקומיץ שהיה רחוק מאוד מביתי, והייתי צועד כל יום ברגל. כשהלכתי ברגל בימים גשומים, הגעתי רטוב לכיתה, והיה לי מאוד קר כי בכתה לא היה חימום. בהפסקות נהגנו לשחק כדורגל, ולשיעורים כמעט ולא היינו מגיעים בזמן.

בבית הספר חינכו אותנו לערכים, וכמובן שלמדנו: חשבון, עברית, ותורה. נהגתי בצעירותי ללכת לבית הכנסת עם אבי (צבי) בשכונת הזיתים, ולהתפלל יחד עם עולים חדשים מצ'כיה, רומניה ופולין, שבית הכנסת היה קרוב יותר לביתם.

תמיד הייתי תלמיד טוב וממושמע, שהתנאים הקשים בבית חישלו אותי,  ועשו אותי יותר חזק. לדוגמא: בשכונה לא היו כבישים, והדרכים היו קשות. זכור לי אירוע שבסביבות גיל ארבע נפלתי לתוך בור סיד, וכמעט טבעתי בסיד, ולבסוף חולצתי על ידי המבוגרים. כשהגעתי לגיל בר המצווה, אימצתי לי הרגל של ריצה מהבית לבית הספר והליכה מבית הספר הביתה.

בכיתות היותר בוגרות נהגנו לבנות עגלות מעשבים, שהיו סכנת נפשות, ואחרי פעם אחת התהפכתי, וקיבלתי שפשוף עמוק, שהפריע לי מאד במהלך הטיול השנתי. את בר המצווה חגגו לי הוריי בבית הכנסת, כמנהג המסורת, או במועדון הנוער. חוויה שזכורה לי היטב. התנאים הכלכליים בבית והרצון להתקדם הביאו אותי ליציאה לפנימייה.

הקמת המאפייה

הוריי עלו לארץ מרומנייה בשנת 1950, ואחרי תחנת מעבר ב"שער העלייה" באזור חיפה, עלו לראש פינה. התנאים היו קשים,  הגג דלף בחורף, והיה חם בקיץ. גרנו בצריף קטן, אימי אבי ועוד ארבעה ילדים, כאשר הבוגר היה בן שבע עשרה,  והצעיר בן ארבע. כדי לפרנס אותנו אבי עבד מאוד קשה. הוא היה טבח במאפייה, ונהג לעלות כל לילה עם שק קרשים על הגב, ופח נפט בכדי להבעיר את האש. במשך כל הלילה, הוא היה אופה לחמניות מסוגים שונים, ומוכר אותן  מראש פינה עד חצור, וכך נהג במשך מספר שנים. ההליכה ברגל הייתה בשדה פתוח, והיה מאוד מסוכן. לאחר כשלוש שנים אבי קנה את ביתו בשכונת הזיתים, ובנה לידו מאפייה בעזרת אחיי הבוגרים. לימים אני נולדתי והמאפייה ליד ביתי הייתה ברקע.

תקופת התבגרות

תקופת ההתבגרות הייתה קשורה לבית ספר בקציני ים בעכו.  בית ספר עם שגרת לימודים קשוחה, ופעם בשלושה שבועות חזרנו הביתה. כל יום למדנו כשתיים עשרה שעות לימוד, במסגרת מאוד קשוחה, ולאחריה היו ארבע שעות הכנת שיעורים ולימוד. לאחר הלימודים התארגנו בקבוצות, ורצנו מדי יום בין חמישה לעשרה קילומטר בעיר עכו.

לקינוח הריצה היינו שוחים בים גם ביום וגם בלילה. ב 21:30 היה כיבוי אורות והלכנו לישון. ב6:00 היתה השכמה ובדרך כלל בבוקר היינו עייפים מאוד.

שירות צבאי

לאחר סיום הלימודים בפנימיית קציני עכו, התנדבתי לקורס קצינים בחיל הים, הייתי חניך טוב מאוד. ציוני בקורס היו טובים מאוד, והייתי בתצוגה בתום הקורס. הקורס היה חוויה מעוררת השראה בעבורי, יצרתי קשרי חברה עם מיטב הנוער, נוער איכותי ברמה גבוהה, והתבלטתי לחיוב, בעיקר בגלל כושר המנהיגות שלי. הייתי  קרוב  מאוד לקבל חניך מצטיין.  בתום הקורס נשלחתי לשרת בספינת טילים, בשייטת שהייתה יחידה משמעותית,  והתפרסמה בהר בייתיה במלחמת יום הכיפורים. לאחר חמש שנות שירות כקצין, שכללו שירות בשייטת ושלוש שנות הדרכה בחובלים, חזרתי לראש פינה הצטרפתי להרחבה. הפכתי למרכז המטע ונטעתי את מטעיה של הרחבה ב'. כעבור מספר שנים עברתי לעבוד בחברה שעוסקת בתחום ההשקיה והמים.

חפץ העובר מדור לדור

החפץ הוא פמוטים של סבתא שלי, סבתא לאה. היא קיבלה את הפמוטים מרומניה. הם היו בצבע כסף, והייתה מסורת להדליק בהם נרות בכל יום שישי עם כניסת השבת. ולכן החפץ חשוב. הפמוטים שרדו את כל טלטלות  המשפחה של סבתא לאה ברומניה, והגיעו לישראל עם העלייה של סבתא בשנת 1950. אנחנו ממשיכים להשתמש בפמוטים האלה, ובעצם הם חפץ חשוב בעל ערך בגלל חשיבותו הרגשית בעבורנו.

החלום של סבא

החלום שלי בילדות היה להגיע לפנימייה צבאית. באותם ימים בפנימייה צבאית, רמת הלימוד הייתה מאוד גבוהה ונרקמו חבריות טובות מאוד. היה מאוד קשה להתקבל לפנימייה צבאית. הפנימייה הצבאית פתחה שערים וקבלה ליחידה טובה ומשמעותית.

בבר המצווה  חלמתי להגיע לבית ספר קציני ים , ונרשמתי לבית הספר לקציני ים. עשיתי הכנות קשות מאוד, בשיפור הלימודים, והיו בחינות כניסה קשות, ומבדקים בריאותיים קשים. בסופו של התהליך ניגשתי למבחנים, והייתה לי בחינה חוזרת בחשבון. חזרתי הביתה והתגייסתי למשימה, לחזק את יסודות החשבון שלי, ולבסוף התקבלתי לבית הספר וחצי מהחלום התגשם.

תחביבים

התחביבים שלי זה כדורגל, כדורגל היה אהבת חיי וידעתי לשחק טוב מאוד.

בימי שבת היינו נפגשים מספר חברים מהכיתה, ומשחקים בגן הברון, כיתה נגד כיתה, במשך הרבה זמן. פיתחנו תוך כדי משחק כושר גופני טוב, ומאוד אהבתי לשחק בכדור , ובבית הספר התיכון אהבתי לרוץ.

בניית המשפחה

את צילה אשתי הכרתי טרם הגיוס שלי לצה"ל, בצפת, ומהר מאוד מערכת היחסים הייתה הדדית, אני התגייסתי ב 1972 וצילה ב 1973 התנדבתי לקורס חובלים בחיל הים וצילה הייתה מקפלת צנחנים. אני התקדמתי בחיל הים, הייתי קצין, והמשכתי בצבא קבע, וצילה סיימה את השירות.

בשנת 1974 החלטנו להתחתן. התגוררנו בחיפה ובשנת 1975 שלומית בתנו הבורה נולדה. בשנת 1979 נולד דויד, דויד כבר נולד כאשר גרנו בראש פינה. בשנת 1982 נולדה אור ז"ל. בשנת 1991 נולדו לנו התאומים נועם ועופר.

אני השתחררתי ב 1997 עסקתי במקצוע החקלאות, וניהלתי והקמתי מטעים של הרחבה ב'. לאחר מכן עברתי לעבוד בתחום ההשקיה, במקומות שונים בארץ, ונשלחתי לעבוד בתחום המים, שהייתה עבורנו חוויה משמעותית.

הזווית האישית

סבא אריה והנכדה ענבר: חוויה עצומה ומכוננת, לספר את סיפור החיים שלי לענבר, הנכדה המתוקה והמוכשרת. ולשמוע מסבא אריה סיפורים מעניינים. והיה לי ממש כיף עם סבא.