מאגר סיפורי מורשת

שמי אלי, נולדתי ביום י"ז בתמוז בשנת 1951. סיפרו לי שעלינו לארץ בשנת 1953 כשהייתי בן שנתיים. כשעלינו לארץ לא ידענו את התאריך הלועזי של היום בו נולדתי, לכן הפכו את התאריך העברי ללועזי – 17.10.1951. להוריי קראו אברהם ומרים. אני הבכור מבין חמישה אחים – שלושה אחים ושתי אחיות. לאחר העלייה גרנו במושב עלמה שבצפון, מהגן עד שהגעתי לכיתה ה'. לאחר מכן עזבנו את עלמה ועברנו למושב אביעזר. למדתי בבית ספר "האלה" ברוגלית עד כיתה ח', אחרי זה למדתי מכיתה ט-י ב'מקווה ישראל' – בית ספר חקלאי ליד חולון.

ילדותי

בתור ילדים נהגנו לטייל במושב עלמה. היינו מבקרים בשני אתרים – מערה ובריכות טבעיות. המערה בעבר הייתה פחות מפורסמת. מערה זאת הייתה עמוקה מאוד ולא ידעו את הסוף שלה. אנחנו שיחקנו רק בתחילת המערה. בחורף, אחד הדברים שזכורים לי שהיו שתי בריכות טבעיות בעלמה והיינו הולכים לשחות (בקיץ הבריכות התייבשו). חוויתי טראומה במקום הזה בתור ילד. הלכנו לשחות ואני עמדתי מחוץ לבריכה ושני ילדים התחילו לצעוק שהם טובעים. קפצתי להציל אותם באומץ רב וכמעט טבעתי בעצמי, במזל הצלחנו להציל את עצמנו. היו מקרים של טביעה במקום הזה. ילדים רבים הלכו לשם באופן עצמאי ללא כישורי שחייה. בנוסף לא היה ניתן לדעת את העומק, הקרקע לא הייתה מתונה.

חיינו שמונה נפשות בחדר. הכל היה קטן. לאחר מכן הוסיפו עוד חדר. אלו היה הסטנדרטים אז – קובייה של 40 מטר. אני זוכר שאנחנו, הילדים, ישנו על מזרונים מתקפלים כדי שלא יתפוס מקום. אני זוכר את עצמי כתחמן שחיפש מקומות אחרים לישון בהם. הייתי מתנחל אצל דוד שלי מנחם שלא היו לו ילדים.

לאחר מכן עברנו למושב אביעזר. שכרנו משאית, המשאיות פעם היו קטנות ולא משוכללות. העמסנו את תכולת הבית וכל המשפחה ישבה באחורי המשאית על הציוד. המסע נמשך 8-9 שעות, יש לזכור שהכבישים לא היו טובים.

כשהגענו לאביעזר העיסוקים שלנו השתנו. בתקופה שלנו היה לנו הרבה זמן פנוי, במיוחד בקיץ. היינו לומדים מהבוקר עד הצהרים ועדיין היה אור בחוץ שהיה אפשר לנצל. כל אחד, כיד הדמיון, צריך לחפש עיסוקים. אני זוכר שהיינו לוקחים חישוק ממתכת, שמים עליו וו ומסדרים ידית ארוכה נפרדת ומגלגלים את זה ברחוב. דבר נוסף שהיינו עושים זה לבנות מכונית מארגז. כשהגענו לגיל שאפשר לסייע, עזרנו להורים בעבודות חקלאיות. בעלמה היה כרם למאכל, בתקופת הבציר היינו הולכים עם ההורים ועוזרים להם. באביעזר עזרנו בגידול וקטיף טבק. זה לא קטיף נעים במיוחד, זו עבודה שבה אתה צריך להתכופף – הטבק גדל על שיחים, והטבק גם מייצר שרף – היד הופכת לשחורה וזה לא יורד בקלות. בשלב הבא גידלו במושב אביעזר מטעים ואנחנו השתתפנו בקטיף משמש, אפרסקים, שזיפים בשכר. עזרנו לפרנסת המשפחה.

תקופת בית הספר

את שנות בית הספר היסודי למדתי במושב עלמה – שם הייתי מגיל הגן עד כיתה ה'. לאחר מכן, עד כיתה ח', כאמור, למדתי במושב רוגלית בבית ספר "האלה". דבר שזכור לי הוא שבתור ילדים, בחורף נאלצנו ללכת ברגל לבית הספר. לא היה ניתן לעבור עם רכב, הכורכר היה הופך לבוץ ושני הנחלים עלו על גדותיהם.

בהמשך למדתי במקווה ישראל. במקווה למדתי עד כיתה י' ואז חזרתי למושב, כי אבא שלי נפטר והייתי צריך לעזור בפרנסת המשפחה.

שירות צבאי

שירתי במלחמת יום הכיפורים שפרצה באוקטובר שנת 1973.

שירתי בשירות הסדיר משנת 70 עד שנת 73 והשתחררתי. חודש לאחר השחרור פרצה המלחמה. גייסו אותי במוצאי יום כיפור. מתחילת השירות במילואים, תחילת המלחמה, השירות היה ברמת הגולן וסיימתי אחרי 200 יום. הסיבה לשירות הארוך נוצר כתוצאה מכך שהיחידות של התותחנים נשחקו. היו צריכים להמתין עד שיגייסו מחלקה חדשה שתחליף אותנו. לא היו לנו טלפונים, לא כמו היום שלכל אחד יש מכשיר סלולרי. במושב היה טלפון אחד במזכירות, שם היו מקבלים הודעות על גיוסים. היו שם מוקדניות שהודיעו לאנשים במושב על גיוסם וכך הודיעו לי שעליי להתייצב. נסענו בטרמפים, הגענו לימ"ח.

שירתי גם בסדיר וגם במלחמה כמש"ק קשר ביחידת תותחנים ועבדנו עם תותח M-107 המכונה "רומח", שקוטר הפצצה 175 מ"מ וטווח הפגיעה שלו בזמנו היה הכי ארוך בצה"ל, עד 33 ק"מ. הגענו לימ"ח בצריפין, הכנו את התותחים לעלייה לרמת הגולן, אבל לא היו מובילים פנויים. הייתה העדפה לעלות את הטנקים, לכן המתנו ארבעה ימים מתחילת המלחמה עד שהצליחו לנייד אותנו לשם, מה שמראה את הברדק שהיה במלחמה. אחד הלקחים מהמלחמה הוא לקרב את הימ"ח קרוב לאזור המלחמה. לאחר המלחמה הועברו ליד ראש פינה במקום להיות במרכז.

לחמתי במלחמת שלום הגליל בשנת 1982. היינו במילואים באזור כפר יובל. התחילו לירות קטיושות בצורה מסיבית על האזור ולכן הייתה החלטה לפרוץ ללבנון. המילואים הפכו למלחמה. במלחמה זאת היה פחות שימוש בתותחים. המלחמה הייתה מול מחבלים. כשהגענו לביירות עשינו עליהם מצור. המחבלים התבצרו וכוחותינו לא רצו לפרוץ כדי לא לסכן את הכוחות. כמעט שבועיים ירינו על המתחם והם עדיין לא נכנעו. החלפנו את הקנים, התותחים יכולים להחליף את הקנים לקנה שטווח הירי שלו קצר יותר אך כמות חומר הנפץ גדולה פי 1.5. ביקשו מאיתנו לירות על המתחם ולמוטט אותו. בסוף המחבלים הרימו ידיים ונכנעו וכך הגיעו להסכם שיגורשו.

מקצוע ועיסוק

מהרגע שחזרתי הביתה אחרי פטירת אבי לא חזרתי ללימודים והתחלתי לעסוק בחקלאות. עבדתי כפרדסן עד שיצאתי לפנסיה בעקבות פציעה. הגידולים החקלאיים היו שייכים לשטחי המושב, אבל עבדתי גם במושבים וקיבוצים כמו כפר מנחם – במטע שקדים, אדרת – באבוקדו , זבדיאל – בפרדסים, בצרעה – גידול שקדים, בכרמים באזור ההר בירושלים. במקביל לעבודה בחקלאות עבדתי גם במסגרת המשק, גידלנו עופות לפיטום ותקופה מסוימת עסקנו גם בגידול פרחים.

מסר לדור הצעיר

חשוב לי להגיד לדור הצעיר שלימודים זה דבר חשוב. בלי לימודים ומקצוע, קשה מאוד להסתדר בחיים, בטח בתקופה הזו. לפעמים כילדים ואנשים צעירים אנחנו לא מבינים את החשיבות של להיות אדם משכיל שיכול לפרנס את עצמו בכבוד.

הזוית האישית

איתמר: היה כיף להיפגש עם סבא אלי ולשמע ממנו את הסיפורים שלו. לשמוע איך הוא עבר את הילדות, מה הוא עשה כדי לא להשתעמם כילד, לשמוע על השירות הצבאי ובמה הוא עבד.

סבא אלי: הרבה מאוד שנים הסיפורים שלי נשארו איתי. רק בשנים האחרונות בשל התעניינות של הנכדות הגדולות התחלתי לשתף . עד אז היו רק האלבומים. הנכדים והילדים לא שמעו איפה צולמו התמונות ומה עומד מאחוריהן. זה מרגש לראות את ההתעניינות של הנכדים בסיפורים שלי.