מאגר סיפורי מורשת

שמי רוני טליאס ואני בחרתי השנה במסגרת תוכנית הקשר הרב-דורי לספר על סבי, אבא של אימי, אברהם אלגרבלי.

סבי נולד ב-24.9.1947 בעיר מכנס שבמרוקו. הוא נקרא על שם סבא רבא רבא שלי, אברהם, אבל אנחנו קוראים לו סבא אלברט.

מקור שם המשפחה אלגרבלי

בזמנו היו מחלקים שמות משפחה לפי המקצועות, כך ששם המשפחה אלגרבלי באמת מתאר את המקצוע בו עבדו בני משפחתו של סבי, והוא בניית נפות (בערבית: "רירבל").

החיים במרוקו

מרוקו היא מדינה שנמצאת בצפון מערב אפריקה לחופי הים התיכון והאוקינוס האטלנטי. העיר מכנס, העיר שבה נולד סבי, נמצאת בצפון מערב המדינה. היא נחשבת כעיר המקובלים שממנה יצאו הרבנים החשובים במרוקו.

סבי גדל בשכונה מעורבת שבה גרו יהודים, מוסלמים, צרפתים ועוד. בכל שכונה היו מסגדים ובתי כנסת. יחסי השכנות היו טובים בדרך כלל. סבי התגורר בבית משותף שבו גרו ספרדים, צרפתים, יהודים וערבים. הבית היה בקומה רביעית, ובו היו בין ארבעה לחמישה חדרים – מטבח, שרותים ומקלחת. באותה תקופה לא היו ברזים בבתים. במרתף של כל בנין היתה באר, ואת המים היו שואבים לדליים ומעלים לבית. המים היו משמשים לשתיה, בישול, שטיפה, מקלחות ושירותים. הילדים היו משחקים עם חבריהם היהודים, בחצר המרכזית בין הבניינים.

מקומות המפגש של היהודים בקהילה היו בבית הכנסת הקרוב, אצל הקצב אצלו היו עושים את הקניות ובחנות המכולת של היהודים.

משפחתו של סבי מנתה תשע נפשות. לאביו קראו מימון, לאימו רחל ולאחיו קראו: מיכאל, עמרם, רבקה, מזל, אסתר וגאולה.

סבא רבא שלי היה במקצועו נגר אומן וסבתא רבתא שלי היתה עקרת בית. הם היו אנשים צנועים, ישרים ותמימים. הם חינכו את ילדיהם על ערכי הדת, הציונות, אהבת אדם ואהבת ארץ ישראל. מגיל 3 התחיל סבי ללמוד ב"חדר" ובו למדו תורה וחשבון בצרפתית עד גיל 6.

סיפור שזכור לסבי מהתקופה במרוקו

יחסי השכנות עם המוסלמים היו טובים ברוב המקרים. אבל אח של סבי, עמרם, היה מציק לשכנים המוסלמים המון, היה זורק עליהם אבנים וגבישי סוכר. לפעמים היו תופסים אותו ומרביצים לו.

באחד הימים, עמרם ניגש למסגד שבתחילת הרחוב ומילא את הנעליים של המתפללים בחול. כשסיימו להתפלל, ושמו לב שזה הוא זה שמילא את הנעליים הם תפסו אותו ולקחו אותו לשטח פתוח. שם הם חפרו בור בחולות והחלו לקבור אותו. חבר של סבא רבא שלי שראה במקרה מה קורה, פנה אליו והתריע. כדי שיצילו אותו פנו למשטרה וכך הצילו את עמרם.

העלייה לארץ ישראל

בשנת 1954 סבי עלה ארצה עם הוריו ושתי אחיותיו. סיבת העלייה לארץ הייתה שאיפתם להגיע לארץ ישראל וגם מפני שארבעת אחיו הגדולים כבר עלו ארצה בשנים קודמות עם עליית הנוער לישראל. עלייתם הייתה עלייה בלתי לגאלית.

סבא אלברט מספר על העלייה ארצה:

"העליה היה בלתי לגאלית מפני שבמרוקו אסרו לעזוב לארץ ישראל. לכן, באישון לילה אספו ההורים שלי את המשפחה ועזבנו ברכבים מסחריים שהסיעו אותנו, מהעיר מכנס בה גרו, לעיר הנמל קזבלנקה. שם העלו אותנו על ספינת משא ששטה לעיר מרסיי שבצרפת. משם הועברנו למחנה מעבר (בצרפתית: קנדרנס). במחנה מעבר זה הינו כחודשיים, עד שהעלו אותנו לאוניית המעפילים "קדמה". לאחר שיט של חמישה ימים, בערב כיפור, הגענו לארץ ישראל, לנמל חיפה.

מחיפה, עוד באותו יום, העבירו אותנו ליישב מושב חדש שהוקם בנגב ושמו תאשור. שיכנו אותנו בבתים ללא דלתות וללא חלונות. הרגשנו כאילו זורקים  אותנו, מזלזלים בנו, אך שמחו שכבר הגענו לארץ".

החיים בארץ

הקליטה של הילדים הצעירים והבוגרים הייתה די קלה ומהירה מאחר וכולם דיברו עברית. לעומת זאת להורים הייתה קליטה מאוד קשה מאחר ולאביו של סבי לא הייתה עבודה והוא נאלץ לחפש עבודה בכל הארץ.

בתאשור חיו את שנתם הראשונה בארץ. לאחר השנה הראשונה עברו לגור בנתניה והמשפחה התאחדה עם האחים הגדולים שהיו כבר בארץ. בהתחלה הם גרו בשיכון דורה בבית מאוד קטן. בשכונה סבי למד בבית ספר "מסילות". לאחר שנה עברו לגור במרכז העיר בשכונת אום-חלד בבית פרטי ישן מאוד העשוי מבוץ ולבנים.

סבי והמשפחה גידלו דלעת, ירקות ועצי רימון ליד הבית. היה להם לול תרנגולות וגם מספר אווזים שסבי היה אחראי להאכילם.

בילדותו נהגו לשחק מחוץ לבית במשחקים הדומים למשחקים שאנו משחקים: כדורגל, מחניים, חמש אבנים, תחנות ועוד.

לאחר שעברו לנתניה, לשכונת אום חלד, סבא רבא שלי פתח נגריה צמודה לביתו וכך יכול היה לפרנס את המשפחה. סבי מספר שאביו היה נגר מעולה ורבים ידעו על כך. אימי מספרת שכשהיו ילדים המיטות שלה ושל אחיה נבנו על ידי סבא רבא שלי והן היו באיכות טובה מאוד.

סבי למד בבית ספר "יבנה", ובגלל שמשפחתו הייתה מסורתית וידעו שבמרוקו למדו קרוא וכתוב וחשבון בגיל צעיר, שיבצו אותו ישירות לכיתה ג'. בבית ספר זה למד עד כיתה ח'.

אחרי בית הספר היסודי, סבי למד בית ספר תיכון "בר-אילן" וגם בבית ספר מקצועי "נעורים" עד גיוסו לצבא.

בתקופת הנעורים סבי היה חבר בכל תנועות הנוער: בני עקיבא, השומר הצעיר, הצופים, הנוער העובד. הוא אהב את החברה והפעילויות שהיו.

סבי אהב, ועדיין אוהב, לטייל בארץ ובטבע. לכן, בכל פעם שהיה טיול באחת מתנועות הנוער הוא היה מצטרף.

בסיום לימודי התיכון, בגיל 18, סבי התגייס לצה"ל. את שירות החובה בצבא עשה סבי ביחידת המיעוטים, גדוד 300, ביחידת הסיור בדרום. ביחידה זו רוב החיילים היו בדואים.

זיכרון מהיחידה בשירות הצבאי

הבדואים היו צדים/לוכדים מידי פעם, ארנבות, שפנים, כבשים ועוד בעלי חיים, צולים אותם ומכינים ארוחה טובה. סבי לא היה אוכל כי הוא שמר כשרות. לכן קיבל מהצבא תשלום אש"ל עבור ארוחות. הייתה אחווה בין חברי היחידה.

סבי גדל במשפחה דתית. לכן, היחסים עם ההורים לא היו פתוחים. היה כבוד להורים ומשמעת. היה מאוד קשה לדבר עם ההורים על דברים אישיים. כל התייעצות בנושא אישי הוא היה עושה עם אחיו הגדולים או עם חברים. גם לא היו הרבה בילויים משפחתיים ביחד, למעט אירועים משפחתיים.

ההכרות עם בני זוג נעשתה בדרך כלל דרך חברים או משפחה. היו קבוצות של חברים וחברות שיצאו ביחד לבילויים או לטיולים, ומשם יצאו זוגות משותפים שנשארו ביחד אפילו עד הנישואין.

ההיכרות עם סבתא

סבא שלי הכיר את סבתא באוטובוס. הוא התיישב לידה, והיא התחילה לדבר איתו צרפתית, כי חשבה שהוא צרפתי. אך הוא דיבר אליה בעברית והיא הבינה שהוא ישראלי. משם המשיכו יחסיהם במשך שנתיים עד שהתחתנו ב-23.6.1971.

לסבי וסבתי נולדו שלושה ילדים: מאיה (אימי), עידן ולירון, ומילדיהם נולדו להם שבעה נכדים.

אנו אוהבים לחגוג שבתות וחגים יחד, לצאת לטיולים, ימי הולדת ארועים משפחתיים כמו: חתונות, בר/בת מצווה.

היציאה לפנסיה

יש בה יתרונות וחסרונות. החסרונות, שיש יותר מדי זמן חופשי. היתרונות, שבזמן הזה אפשר לעשות דברים רבים כגון: התנדבות, זמן לפעילות גופנית שהרבה שנים לא עשיתי וזמן לקריאה או לימודים כמו שאני לומד על היסטוריה של ארץ ישראל. וכמובן זמן לטייל ברחבי הארץ.

סבא מבלה זמן רב יותר עם הנכדים, הגדולים והקטנים: יוצאים לטיולים יחד, הולכים לסרט בקולנוע, ואף שומר עליהם כשהם בחופשה או חולים. הוא נהנה מהבילוי איתם.

הזוית האישית

המסר שיש לי לדור הצעיר: דבר מעט ועשה הרבה, כמו שחכמינו אומרים: סייג לחוכמה שתיקה, או שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו.