מאגר סיפורי מורשת

נולדתי ברחובות כשבקושי היו בתים, היו הרבה פרדסים. אנחנו 4 אחים, אני הבכור. הוריי עלו בנפרד לארץ לפני מלחמת העולם השנייה, המשפחות נשארו ונספו בשואה. אמא מהונגרייה ואבא מפולין והם נפגשו ברחובות. בגיל שנה עברתי לנתניה ומנתניה לשכונה קטנה בשם עין התכלת. זו הייתה שכונה קטנה ליד מחנה בריטי עצום. במחנה הזה היו גם שבויים איטלקיים. ילדותי הייתה ליד הים. הכרתי כל פינה וסלע. היה לי חינוך (ים) תיכוני. הייתי חבר של כל המצילים. בילדות הצעירה היו לי היתקלויות רבות מול חיילים בריטים. לדוגמא: כשהייתי בים בטעות עצבנתי חייל בריטי והוא ניסה להטביע אותי (לשחות כבר ידעתי בגיל 4). תמיד הייתי מרגיז אותם. כשהם עשו עוצר הייתי הולך ברחובות.

כשהייתי בן 9 המדינה הוכרזה. קצת לפני חנוכה ביקשו ממני להביא תפוזים כי גרתי ליד פרדס. הלכתי לבית האריזה ושיחקתי עם חוט ברזל. תוך כדי שאספתי תפוזים סובבתי את חוט הברזל ובאחד הסיבובים הוא נתן לי מכה בעין ולקחו אותי לבית חולים. כשהייתי שם התחילו להגיע פצועי המלחמה הראשונים של מלחמת השחרור.

אחד מתחביבי היה איסוף בולים. עד היום יש לי אוסף בולים מכל העולם בייחוד את בולי ישראל שיש לי עוד מלפני קום המדינה, מזמן השלטון הבריטי.

בבית הספר העממי היה לנו מורה שבא ללמד אחרי ששירת בפלמ"ח (פלוגות המחץ). יום אחד הוא אמר שמי שרוצה שיגיע לבית הספר בשבת ונצא לשדה ללמוד להכיר צמחים ולזהות אותם. לאחר מס' שנים, בפגישת מחזור, נגשתי אל המורה ושיבחתי אותו על פועלו. הוא סיפר לי שהוא לא ידע על צמחים אבל רצה להעשיר אותנו בידע מחוץ לשעות הלימודים, והוא הלך לחבר שלימד אותו על צמחים ואיך לזהות אותם. הוא עשה סיור מוקדם וזכר את מה שהחבר לימד אותו והעביר לנו.

במקום שהיה מחנה בריטי שיכנו עולים חדשים שהגיעו לארץ עם הקמת המדינה ועד כמה שהמחנה היה גדול היה צורך בצריפים ואוהלים נוספים. בתור ילדים, מלבד לאכול ולהכין שיעורים וקצת מטלות בחצר, כל היום היינו ברחוב עם חברים עד הערב. בבית לא היו מכשירי חשמל בכלל. הכביסה כובסה על אש גלויה (הכביסה יצאה הרבה יותר לבנה). בתוך המגהץ שמנו גחלים בוערות. כשבישלנו בישלו על פרימוס ועל פתיליה.

הייתי במועדון של הפועל "הפלוגה הימית". היינו מפליגים בהתחלה קרוב, עד מכמורת ועם הזמן התרחקנו לכיוון חיפה. הכי רחוק ששטנו היה עד קפריסין, השיט ארך יומיים. למדנו לקשור קשרים בחבלים, למדנו לנווט בעזרת מצפן, על פי תנועת העננים יכולנו לצפות את מזג האוויר. למדתי בבית ספר מקצועי אורט. החלטתי שאני מעדיף לעבוד ולהרוויח כסף מאשר ללמוד אז הפסקתי את לימודי והתחלתי לעבוד במוסך עד הגיוס לצבא. לפני הגיוס הצטרפתי לקיבוץ חורשים ומשם יצאתי לטירונות, כאשר לאחריה חזרתי לקיבוץ.  בקיבוץ עבדתי בעבודות שונות עד שקיבלתי את התפקיד מרכז המספוא.

באחד הימים הגיע מרכז המשק עם בעיה: הוא צריך מישהו שירכז את הכותנה והפלחה. הצעתי את עצמי והתקבלתי. עבודה קשה, אחריות רבה, יכולת לנהל צוות גדול של אנשים אך עם סיפוק עצום.  כך הפכתי למגדל כותנה. את 300 הדונם שקיבלתי הפכתי במשך כמה שנים ל-2000 דונם. היינו מהמגדלים המצטיינים בארץ, לא כל כך ביבול, כמו בהכנסה לדונם. קיבוצים וותיקים וגדולים מאתנו היו באים ללמוד איך מגדלים כותנה ביעילות.

בתור מגדל שלא הלך אף פעם ללימודים קיבלתי ממועצת הכותנה טיול לארצות הברית למשך חודשיים, שהיה בעצם סיור לימודי. עברנו בבתי חרושת לקטפות (המכשיר שקוטף את הכותנה), בחוות לגידול כותנה ועוד נושאים שקשורים לגידולי כותנה.

לאחר כ-15 שנים של ניהול ענפי השדה, בחרו בי להיות גזבר הקיבוץ, תפקיד שלא ממש חיבבתי, והוא היה אחד הגורמים אשר בעיתם עזבתי את הקיבוץ.

כשבע שנים לשהותי בקיבוץ הגיע גרעין ברזילאי להשלים את הקיבוץ, כי היו כמה חברי קיבוץ שעזבו. בינם הייתה האחת שמצאה חן בעייני ולאחר חיזורים ארוכים היא נעתרה לי ונישאנו. נולדו לנו 6 בנות לתפארת.

סיפורה של סבתא יונת

נולדתי בברזיל בעיר בשם סן פאולו, השלישית מבין 4 אחים. ההורים שלי הגיעו לברזיל כל אחד לחוד עם המשפחות שלהם. שניהם הגיעו מוורשה.

לסבתא שלי היה פנסיון אשר אליו הגיעו מהגרים כמותם, שישנו ואכלו שם. בפנסיון ההורים שלי הכירו. הילדות שלי הייתה רגילה. למדתי בבית ספר יסודי – יהודי ולאחר מכן למדתי בתיכון רגיל. מגיל צעיר הלכתי לתנועת נוער השומר הצעיר. המשפחה שלי הייתה ממעמד בינוני. מהר מאוד ידעתי שאני רוצה לעלות לישראל ולגדל שם את ילדי, והרצון שלי גרם למריבות רבות בבית. כל הזמן חלמתי וחשבתי שצריך לגור בארץ ישראל. באחת המריבות כעסתי, דפקתי על השולחן ואמרתי "היטלר לא לימד אתכם שום דבר". מאותו רגע הורי הפסיקו להתווכח איתי, כי הם חשבו שאולי אני באמת צודקת. רוב המשפחה המורחבת נספתה בשואה, אבל להבדיל מהרבה יהודים שהיו בברזיל לי היו סבים וסבתות.

עליתי לישראל בשנת 1965 עם גרעין של תנועת השומר הצעיר לקיבוץ חורשים, שם הכרתי את סבא איתן, הבחור הכי חתיך והכי אהוב בקיבוץ.

החיים בקיבוץ, לאחר מספר שנים, כבר לא התאימו לאופי העצמאי שלי. לא החינוך המשותף שמשמעותו שהילדים לא ישנים עם ההורים, אבל גם החיים המשותפים שכל החברים מחליטים בשבילך גם על הדברים החשובים בחיינו. הפרידה מהמשפחה שנשארה בברזיל הייתה מאוד קשה אבל לא הצטערתי אפילו יום אחד על שעליתי ושכאן נולדו בנותיי.

בהמשך הדרך למדתי קורס לאחיות, תואר ראשון ושני, והפכתי למנהלת של 75 מרפאות של קופת חולים כללית, והצלחתי בתפקיד הרבה בזכות סבא. בסך הכל למדתי 23 שנים בחיי ואני רואה בלימודים ערך חשוב ועליון.

המשך סיפורו של סבא איתן

אחרי שעזבנו את הקיבוץ עברנו לכפר סבא. החיים בעיר בהתחלה היו די קשים, לא היינו רגילים לכל הסידורים הקטנים כמו רישום לבתי ספר וגנים, קניות וכדומה. לא היינו ניידים והעבודה לא הייתה מספקת לפרנסת המשפחה. נדרשה כשנה עד שהתרגלנו לחיים בעיר ועלינו על דרך המלך. מקום העבודה הראשון שלי, היה במטוויה שם עבדתי בתנאים של עבד. משם נשלפתי לעבוד במפעל שמייצר מכונות חקלאיות. תפקידי היה לקשר בין המפעל לקונה ולעזור לקונה להפעיל את הכלים בשדה. לאחר מכן עברתי לעבוד בחברה שמכרה טרקטורים וקטפות ושוב תפקידי היה ללמד את הקונים לעבוד עם הכלים. בהמשך עברתי לעבוד בכפר ויתקין, שם הייתי אחראי על תפעול כל הכלים החקלאים שיש למושב. לעבודה הזו נוסף גם פיקוח על כל מערכת המים שכללה שבע בארות, מאות קילומטרים של צנרת מים כבדה, שעוני מים, פילטרים וקריאת שעוני המים לחלקות ולבתים. בעבודה הזאת עבדתי עד שיצאתי לפנסיה ואז המשכתי לעבוד כעצמאי בכפר ויתקין בעבודות מסגרות, התקנת מערכות השקייה ממוחשבות וכל עבודה שאנשים בכפר היו זקוקים לה.

לפני מספר חודשים הפסקתי לעבוד וכיום אנחנו מסתובבים בין 13 הנכדים שיש לנו וזה הכיף הכי גדול.

הזוית האישית

סבא איתן: קודם כל נעים להיזכר וכייף לראות את שגיא נפתח לסיפורים.

שגיא: היה לי מאוד כייף להקשיב לסיפורים שסבא מספר לי.