מאגר סיפורי מורשת

שמי אביקם גזית נולדתי בשנת 1946 בתל – אביב.

לאבי קוראים צבי גייסט (הכינוי שלו בפולנית היה הנייק), והוא נולד בעיירה קטנה שקוראים לה קוטנו בפולין.

אבי עלה לארץ בשנת 1936, אך המשפחה שלו נשארה בפולין ונספתה בשואה. לסבא שלו שנספה בשואה קראו שמואל. אבא ואני נקראים על שמו: אבי – קם. כאשר אבא שלי עלה לארץ הוא עסק בסלילת כבישים באזור תל-מונד, וגם עבד כגפיר (שוטר במשטרה הבריטית).

אבא של אביקם  צבי גייסט  במדים של גפיר (צולם בשנות השלושים)

אמי נולדה גם היא בפולין בעיר לודג' וקראו לה רניה. היו לה שלוש אחיות ושלושה אחים. אחותה הבכורה התחתנה ועברה לרוסיה, ושם נעלמו עקבותיה. אימא שלי, הוריה, ושאר האחים והאחיות עלו לארץ בשנת 1935. האחות השנייה  הלה (הדסה) הגיעה ארצה קודם, והכינה למשפחה דירה בדמי מפתח, ברחוב דיזנגוף פינת נורדאו.

האחיות והאחים התחתנו ועזבו את הבית, רניה התחתנה עם הנייק, ונשארה לגור בבית בדיזינגוף יחד עם אביה, סבא שלי, ששמו היה אברהם דוד. סבתא שלי, אשתו של אברהם יפה שיינדל, נפטרה לפני שנולדתי.

אחרי מלחמת השחרור, אברהם עבד כאינסטלטור עם שלושת הבנים שלו, הנייק עבד כפקיד בחברה לשיווק חקלאי ורניה הייתה עקרת בית. בזמן מלחמת השחרור היא עבדה כמתנדבת במגן דוד אדום.

הייתי בן יחיד, לא היו לי אחים ואחיות. חיינו ברמת חיים סבירה, אוכל לא חסר לנו, אבל לא היו לנו דברי מותרות ,כי המשכורת של אבי לא הייתה גבוהה. הלה תמכה בנו מאחר וגם הסבא גר איתנו. גרנו בחדר אחד, אברהם גר בחדר שני, ובת דודתו של אביקם יפה (היא קרויה על ידי הסבתא שלו) גרה עם הוריה בחדר שלישי.

בתקופת הצנע, בתחילת שנות החמישים, היה לנו פחות אוכל, כי הכל היה בצמצום תמורת תלושים. הקצב היה נותן לאמי עוף בסתר בלי תלושים כדי שתכין מרק לבן שלה, והיא הייתה מחביאה את זה מתחת לשמלה שלה. עם סיום תקופת הצנע, הייתי גוזר את התלושים ומשחק איתם.

 יומן שנכתב על ידי אביו,  בו הוא כותב מנקודת המבט של אביקם:

וכך נכתב ביומן:

נולדתי שחור שערות, עם עור פנים כהים, לאט לאט השתנו השערות לבלונד, ועור פני לבהירים. יצאתי לצעוק בקול בקול חזק מאד, ולפני כל מועד האוכל הראיתי את כושר קולי. הידיים, והרגלים והראש שלי היו תמיד בתנועה, ותמיד הורי היו מוצאים אותי ברוחב המיטה במקום האורך.

30.7.46: כבר מזמן לא רשמתי שום דבר ביומן שלי, מפני זה, שלאבא שלי לא היה זמן. היום יש עוצר, האבא לא הלך לעבודה, אז יש לו זמן לרשום בשבילי ביומן. אני כבר היום בן שלושה חדשים, במשך כל הזמן לא קרה לי שום דבר מיוחד, הרופא שלי דר' כהנוביץ' אומר שאני בריא ומתפתח טוב. אינני בוכה כמעט, במקום זה כבר מזמן והנני צוחק, ולפני כמה ימים התחלתי למצוץ אצבע, ומצאתי בזה התעניינות גדולה מאד, ואני ממלא בזה את כל הזמן הפנוי שלי, וזה לא טוב בשביל ההורים שלי, כי כשאני מוצץ אז אני שקט מאוד.

20.9.46: יש לי היום כל כך הרבה לרשום, שאיני  יודע במה להתחיל. ראשית כל אתחיל מאמא שלי:

היא הייתה חולה, ועשו לה ניתוח  בשד, כי היתה לה דלקת. האם עדיין לא בסדר, אבל מצבה כבר יותר טוב,  בגלל זה אני הפסדתי את חלב אמי וכבר יותר לא מקבל חלב מאמי.  לעומת  זה אני מקבל כבר דברים אחרים, כמו מרק ירקות וגבינה עם קלציום, זה טוב, ואני מקבל את זה ברצון ואוכל בתיאבון.

שבוע שעבר קרה לי מקרה שכזה:

שמתי את הרגל בין הרשת של המיטה, וישנתי ככה כמה שעות. מהלחץ נפסק זרם הדם ברגל שלי, וזה כאב לי מאוד, צעקתי ובכיתי, האמא הבהילה גם את הרופא. זה עבר לי תיכף, אבל אומרים שהייתי בסכנה. חוץ מזה אני גם קצת מצונן ומשתעל. הרופא אומר שזאת ברונכיט. כולם פחדו כל הזמן שאני שוכב בלי תנועות, אבל בזמן האחרון אני עושה כבר תנועות יותר מדי. אני יודע כבר להתהפך בעצמי על הבטן, וגם על הצד אני יודע לשכב ולישון. אני צוחק כבר בקול רם וכולם נהנים מזה.

10.10.46 מוצאי יום ראשון של סוכות. החגים הראשונים שלי, בחיי עברו עלי לא בטוב. אני לא מרגיש טוב כמעט כל הזמן. אני עוד משתעל ומזמן לזמן אני מקבל חום. אומרים שזה בגלל השיניים שעומדות לצאת לי, אבל למרות זה אני מתקדם יפה. אני מרים כבר את הראש הכבד שלי, אבל עוד קצת קשה לי, ואני מקווה שבעוד כמה זמן אוכל להחזיק את הראש שלי בלי להתאמץ. קבלתי רופאה חדשה דר' אלפר. היא טובה מאוד ודואגת לי הרבה. היא החליפה לי את התפריט וזה השפיע עלי טוב מאד. אני מקבל ביצה ומרק ועוד הרבה ויטמינים. אמא שלי גם כן עוד לא בריאה לגמרי, ובשבוע שעבר אסור היה לה לגשת אלי במשך שלושה ימים, ואז הלכתי לטיול עם הדודות שלי.

בר המצווה שלי

פעם בשבוע בימי חמישי בערב, היו מגיעים הדודים והדודות שלי, ואברהם היה משחק קלפים עם הבנים ועם הגיסים שלו. זה היה מפגש מרגש, וכאשר ההורים שלי היו יושבים ומשוחחים עם הדודות, הנייק אהב לשיר את "מעל פסגת הר הצופים".

לפעמים בקיץ היינו נוסעים למלון נופש ולפעמים הורי היו לוקחים אותי להצגה. פעם אחת לקחו אותי להצגה של זוג קומיקאים "דז'יגן ושומכר". הם היו מציגים מערכונים ביידיש. ידעתי יידיש מסבא שלי, שגר איתנו בבית ושוחח איתנו ביידיש.

למדתי בבית ספר יסודי "לדוגמא" על שם הנרייטה סולד, שמה למדתי במשך שמונה שנים. הכיתה שלנו הייתה מגובשת, ואהבה להיפגש בימי שישי ולעשות שמח. לפני יותר מעשר שנים, ערכתי מפגש עם יותר משלושים בני המחזור שלי מהכיתה. מאז אנו נפגשים מידי חצי שנה ויש לנו קבוצת ווטסאפ פעילה.

בתיכון למדתי בבית ספר עירוני א' בתל אביב, הייתי במגמה "ריאלית" שזה שילוב של מתמטיקה, פיזיקה וכימיה. בסוף כיתה י"א יצאתי למשלחת נוער לאנגליה, ושם התארחתי אצל משפחה יהודית, והייתי במחנה של תנועת נוער יהודית אנגלית שקוראים לה "בריידי קלאב".

בצבא שירתי בתותחנים ביחידת נ"מ (נגד מטוסים). הייתי מכוון את הרדאר שהיה מחובר לתותחים, שיוכל לקלוט מטוסים ולפגוע בהם בצורה מדויקת.

פורים בגן הילדים, אביקם מחופש לקאובוי

הזווית האישית

סבא אביקם: שמחתי מאד להזדמנות שנתת לי לעשות מסע בזמן אל ילדותי, נעורי ובחרותי. העלאת הזיכרונות גרמה לי התרגשות רבה, ועוררה בי נוסטלגיה להזכר בהוריי ובאירועים שחוויתי.

הנכד סהר: היה לי ממש מעניין וכיף לשמוע את הסיפור של סבא. למדתי הרבה דברים חדשים, במיוחד על בני המשפחה שלו, והכרתי את היומן שאבא שלו כתב.