מאגר סיפורי מורשת

אבי, מנס נולד ב-1.4.1915 בעיירה פשמישלנו במרכז אזור גליציה בפולין, סמוך לעיר לבוב. (כיום אזור זה שייך לאוקראינה). הוריו היו דבורה ודב, ואחיותיו: חנה ילידת 1904; יפה ילידת 1907 ויטקה (יהודית) ילידת 1909.  כאשר מנס נולד, אביו היה בשבי הגרמני כחייל במלחמת העולם הראשונה, והוא ראה את אביו בפעם הראשונה כאשר היה בן 3, עם חזרתו הביתה. האב אשר נפגע במלחמה במתקפת גז עצבים וחרדל, חלה לעיתים קרובות ונפטר צעיר יחסית כאשר מנס היה בן 17' בערך בשנת 1932. להורים היתה חנות בדים וחנות מכולת בעיירה וזאת בנוסף למשק חקלאי שכלל עצי פרי, גן ירק ומשק חי – בעיקר לצריכה עצמית. למשפחה היה גם, כנראה, מפעל קטן לייצור לבנים לבנין. מנס למד בבית ספר יסודי ובגימנסיה עם ילדים גויים והיה אחד התלמידים המצטיינים, בעיקר במתמטיקה.

חנה, האחות הבכורה, עלתה לארץ בשנות ה-20 של המאה ה-20 והיתה אחת מהחלוצות שלקחו חלק בבניית הארץ, סלילת כבישים…  לאחר מספר שנים עלתה בעקבותיה יפה ועבדה בבי"ס מקוה ישראל. בשנת 1934 עלתה גם סבתי דבורה לארץ. ביוזמתה בקשה חנה אשר נישאה בינתיים לצבי קלאר, מאחיו, נפתלי, להינשא בנישואים פיקטיביים לאחותה יטקה שנשארה בפולין, על מנת לקבל עבורה סרטיפיקט לעליה לארץ.  לאחר הגעתה, התקיים טקס גירושין, אבל מספר חודשים לאחר מכן החליטו יטקה ונפתלי להינשא בנישואים "אמיתיים" והקימו משפחה בגבעתיים. נולדו להן 3 בנות: דבירה, אורה ורחל. לחנה וצבי נולדו 2 בנות: נעמי וזיוה. יפה נישאה למנחם מנהייט ונולדה להם בת אחת: חיה.  אבי, היה בתקופה זו כבר קצין תותחנים בצבא הפולני ולא היה רשאי לעזוב את פולין. בתום השרות הצבאי, כנראה בשנת 1938-39, הוא חזר ללבוב ונישא לחנה לבית פודר, אותה הכיר עוד קודם לכן. הם נישאו ונולד להם ילד, דב.

לאחר פרוץ מלחמת העולם השניה וחלוקת פולין בין גרמניה לרוסיה, השתייכה לבוב לאזור שבשליטת רוסיה. ביוני 1941, כאשר פרצה המלחמה בין גרמניה לרוסיה, ככל הנראה, עזב מנס לרוסיה במטרה שלא להיות מגויס. הוא הגיע לסיביר ועבד בהנחת צנרת הגז והדלק מסיביר לכיוון מרכז אירופה. למעשה בתקופה זו למד את המקצוע בו עסק בהמשך חייו. בשלב כלשהו גויס מנס לצבא הרוסי, וב-31.3.1945, ערב יום ההולדת שלו, באזור קייניגסברג (קלינינגרד), נפצע מירי של כדור בכתף שמאל.  כאשר נשלח לבית חולים צבאי, הופגז הכביש בו נסע, והוא נפצע שנית מרימון (או פגז) שהתפוצץ לידו. הוא איבד את ראייתו ופונה לבי"ח במצב די קשה. באותו ארוע גם איבד את השמיעה באחת מאוזניו, דבר שליווה אותו עד יום מותו. בבי"ח שהה כששה חודשים, ראייתו חזרה והוא נשלח להחלמה בבית הבראה לחיילים בחצי האי קרים. איננו יודעים כיצד ומתי ניסה לברר מה עלה בגורלם של אשתו ובנו, אך מאחר ולמעשה היה עריק מהצבא כנראה שלא נסע חזרה ללבוב והחליט להגיע לארץ ישראל, לחבור לאמו ואחיותיו.  בישראל, פלשתינה אז.., התגורר אחיה של חנה אשתו, איתה הם היו בקשר לפני פרוץ המלחמה. גם אחיה לא קיבל שום מידע על אחותו ואחיינו, אשתו וילדו של אבי. עם השחרור מבית החולים, הצליח אבי לעלות על רכבת שנסעה מערבה לכיוון הגבול, ובכל פעם שעלה המבקר לרכבת, עשה עצמו ישן. הוא היה עדיין לבוש במדי חייל רוסי, עם אותות הצטיינות – וכך הצליח להגיע לגרמניה, למרות שלא היה בידו אישור נסיעה כלשהו.  עם תם מלחמת העולם השניה, גרמניה חולקה בין רוסיה לבנות הברית והוא ידע כי עליו ליצור קשר עם נציגי  "עליה ב'" על מנת להגיע לישראל.  אנשי "עליה ב'" העבירו אותו את הגבול והסיעו אותו למחנה העקורים בפלדפינג. בהמשך הגיע למרסיי שבצרפת לחכות לאוניית מעפילים שאמורה לצאת לישראל.

למרסיי הגיעו גם אמי, זיסה, ואחיה ואפרים ליפמן כדי לעלות לישראל. באחד הימים פנו אנשי "עליה ב'" אל זיסה ואפרים ובקשו מהם לוותר על מקומם באניה שאמורה לצאת מספר ימים לאחר מכן, לטובת "חייל יהודי אשר ברח מרוסיה ואמו ואחיותיו מחכים לו בישראל" (מנס שורץ). הם לא ידעו במי מדובר אבל החליטו לוותר על מקומם ולחכות לאניה הבאה.  בסופו של דבר לא יצאה אניה זו לדרכה ושלושתם עלו על האניה יגור ב- 26 ביולי 1946 .  הוריי הכירו למעשה רק במחנה ההסגר בקפריסין, לשם גורשו ע"י משחתת בריטית כאשר קרבו לחופי הארץ. האניה יגור היתה האניה הראשונה שגורשה ע"י הבריטים לקפריסין – 11.8.1946  –  והאנשים שבה היו למעשה הראשונים שאכלסו את מחנה ההסגר בקפריסין.  הם הגיעו לישראל לאחר כ- 3 חודשים, ונישאו בשנת 1947. הרב שחיתן אותם היה הרב פרנקל אשר היה גם הוא מיוצאי העיירה לינצץ' והכיר את משפחת ליפמן. הם גרו בשכונת התקוה וחלקו דירה עם חיה ואפרים שהגיעו לארץ מספר שבועות לפני נישואיהם של הוריי.

אבי החל את חייו המקצועיים בארץ בחברת "חרות", חברת בת של "סולל בונה" בתחום צנרת מים ומיזוג אויר בבניינים, כמומחה לצנרת, הודות לנסיון המקצועי שצבר בעבודתו בסיביר בצבא הרוסי.  לאחר מספר שנים מועט, עת שעבד בהקמת בית החולים בילינסון, החל את בניית בית המשפחה באזור פתח תקוה.  חברת "חרות" פנתה והציעה לו לעזוב את אזור המרכז, לעבור להתגורר בבאר-שבע ולהקים שם סניף של החברה, שינהל את עבודות צנרת מים ומיזוג האויר בכל אזור הדרום.  הוא אכן עבר לעבוד  בבאר שבע בסוף שנת 1953 ואמי הצטרפה אליו עם שני אחיי דב ויוסי במהלך שנת 1954. אני, חנה, נולדתי בדצמבר 1954 בבי"ח הדסה בבאר שבע.  אבי ניהל את הסניף "ביד רמה" עד צאתו לגמלאות והיה שותף להנחת קו צינור הנפט והקמת מבני מגורים רבים ובעיקר מבני ציבור בכל אזור הדרום, ביניהם, בית החולים סורוקה; אוניברסיטת בן גוריון; קמ"ג; בית החולים הפסיכיאטרי ועוד ועוד.

אבי, מנס שורץ נפטר בשנת 1985, בראש השנה, מספר חודשים לאחר שהמשפחה חגגה לו יום הולדת 70.

ואני מבקשת לסיים את הסיפור של אבא שלי במספר מילים אישיות להוריי:אתם אבי ואמי בחרתם בחיים. דבקתם בחיים. לי זה לקח לא מעט שנים להוקיר את העשייה שלכם. גם היום אני לא מפסיקה לשאול את עצמי, האם הייתי מצליחה לעשות את מה שאתם עשיתם. ועדיין אין לי תשובה. אני מבינה שאנחנו לא אחראים על מה שהיה בעבר. אבל אנחנו בהחלט אחראים על מה שקורה בהווה ומה שיקרה בעתיד. זוהי המורשת שלי.

הזוית האישית

בכל פעם שבו אני מספרת או כותבת את סיפור חייו של אבי, אני מקימה יד זכרון לאשתו חנה ולילדו דב, שאיננו יודעים מה עלה בגורלם. חשוב לספר גם על כח החיים של מי שקם מהתופת ובחר בחיים. מבקשת להוסיף ציטוט מדבריו של פרופסור ארוין קוטלר: השואה לא החלה בתאי הגזים – היא התחילה במילים, ורצח יהדות אירופה הצליח לא רק בגלל תרבות ההסתה הממלכתית, אלא גם בגלל פשעי האדישות, בגלל קשר השתיקה והעמידה מן הצד ….. אדישות מול רוע, היא הסכמה שבשתיקה עם הרוע עצמו – וזו שותפות בפשע.