מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי חגי קסטן, אני בן 67, נשוי למלי וסב לשישה נכדים מקסימים. נולדתי בקיבוץ גבעת ברנר שם סיימתי את חוק לימודי.

בשנת 1973 בשלהי מלחמת יום הכיפורים, התגייסתי לצה"ל ושובצתי לחיל הקשר והאלקטרוניקה. עברתי טירונות בחטיבת גולני, ולאחר מכן השתתפתי בקורס אלחוטנים בחיל הקשר. לאחר הקורס, הוצבתי לשרת בפלוגת קשר של חטיבת שריון ברמת הגולן.

כאמור, הימים ימי מלחמת ההתשה בחזית הסורית, והיחידה שלי הייתה מוצבת בתוך המובלעת הסורית בדרך לבירת סוריה, דמשק. השירות במובלעת היה רצוף בהפגזות סוריות על הבסיס שלנו וימי לחימה בהם טנקים של החטיבה השתתפו בירי לכיוון עמדות ויעדים סורים. במאי 1974, נחתמו הסכמי הפרדת הכוחות בין ישראל וסוריה והחטיבה שלנו חזרה לבסיסה הקבוע במרכז רמת הגולן, בואך העיירה נפח. לאחר כחודש-חודשיים, מוניתי להיות אלחוטן מפקד החטיבה.

מפקד החטיבה היה קצין שריון קשוח ונוקשה, אשר דגל במשמעת ברזל ועסק במרץ רב בשיקום החטיבה שנפגעה קשות במלחמת יום הכיפורים. סדר יומו של המח"ט היה ארוך וקשה מאוד ואני הייתי צמוד אליו מבוקר ועד ערב. תפקידי היה להיות איש הקשר שלו, כל פעם שיצא מבסיס החטיבה לסיורים, דיונים במפקדות שונות, בדיקת עמדות לירי טנקים, ואימונים של גדודי החטיבה. הייתי נוסע איתו שעות בג'יפ המח"ט כשאני יושב מאחור עם מכשירי הקשר והמח"ט מקדימה עם הנהג שלו. כשהנהג שלו היה בחופשה, שימשתי גם כנהג וגם כאלחוטן.

באחד הימים בהם נהגו היה בחופשה, ידעתי שמוטל עלי לארגן את הג'יפ לנסיעה צפונה, לכיוון העיר הסורית קונטרה, כדי לעשות תצפיות מעמדות ירי טנקים לזמן חירום. בלילה שלפני הנסיעה הייתי מאוד עייף, לא תדלקתי את הג'יפ והלכתי לישון. קמתי מוקדם מאוד בבוקר, ארגנתי צידנית עם אוכל עבורנו, ונסעתי לתדלק את הג'יפ, אבל שוד ושבר – לא היה דלק בתחנה של החטיבה, ולא היה לי איך לתדלק. וכך, בשעה שבע בבוקר, יצאנו לסיור ללא שתדלקתי את הרכב.

קצין המודיעין של החטיבה נהג בג'יפ והמח"ט לצידו ואני, עבדכם הנאמן, ישבתי מאחור במושב אלחוטן. דיווחתי למח"ט כי לא הצלחתי לתדלק את הג'יפ בבוקר הנסיעה והצעתי שננסה לתדלק בדרך  לקונטרה. המח"ט התרגז עלי ואמר לי שזה לא מעניין אותו מדוע לא תדלקתי ואם לא נצליח להגיע לקונטרה וחזרה לחטיבה, אני אשב בכלא עוד באותו היום. כל הדרך ישבתי מאחור והתפללתי שהדלק יספיק לנו, עקבתי אחרי שעון הדלק בג'יפ והחזקתי אותו בעזרת המחשבה שלי שלא ירד, כדי שנוכל לחזור בשלום ועם דלק לבסיס, כדי שאני לא אמצא את עצמי בכלא. למזלי הרב והטוב ותודה לאל חזרנו בשלום לבסיס החטיבה, דהיינו הדלק במיכל הג’יפ הספיק לכל אותו יום של נסיעות ברמת הגולן.

מוסר השכל מהחוויה הקשה הזאת הביא אותי למסקנה לעולם לא לנסוע לשום מקום עוד בלי לתדלק את הרכב, כששעון הדלק ברכב שלי יורד לרבע מיכל אני רץ לתדלק ויהי מה. אותי לא תמצאו נוסע עם רכב שבו מיכל הדלק מלא לפחות עד חציו. כמו כן למדתי – לעולם על תדחה את אשר עליך לעשות היום ליום המחרת, תמיד תתכונן מראש, תכין הכל בערב לפני שהולכים לישון.

את הלקחים האילו אני מיישם מאז בכל אשר אני עושה בחיי היום-יום וכמובן, בעבר בצבא ובמשטרה בה שירתי יותר משלושים שנה. סיפור זה מצעירותי הפך אצלנו למסורת משפחתית ואנחנו משתדלים להכין הכל מראש ומבעוד מועד, ולדוגמה – לא מחכים שבמכוניות הנורית הכתומה של הדלק תידלק כסימן של מחסור בדלק.

הזוית האישית

סבא חגי: אני חושב שפעילות כזאת של סבא ונכד נותנת לנכד הצצה להיסטוריה ולעבר של סבא שלו. כמו כן יכולה לתת לנכד רעיונות של נושאים שמומלץ לו להטמיע אותם ולנסות ללמוד מהם כדי להקל על חייו. מעבר לכך יש כאן יצירה משותפת לנכד ולסבא אשר חושפת אותו לפעילות של הנכד בבית הספר.

הנכד יהלי: הלקח שלקחתי מהסיפור הזה הוא לא לדחות דברים לדקה התשעים, לעמוד בזמנים שנקבעו לי ולארגן מראש את כל הציוד הדרוש לי לפעילות שבפניה אני עומד- לעולם אל תדחה את אשר עליך לעשות היום ליום המחרת.