מאגר סיפורי מורשת

שמי יוסי אלמוג, נולדתי בשנת 1948 במרוקו בעיר מרקש. בילדותי למדתי בבית ספר "אליאנס" ובשעות הערב למדתי תורה ב"חדר" עם רב יהודי שלימד אותנו לקרא בעברית ולהתפלל. עלינו ארצה בשנת 1963 והתגוררנו בבאר שבע.

השירות הצבאי כמעצב דמות של מנהיג: התגייסתי לצבא בגיל 17 והוסמכתי להיות מ"כ בגיל צעיר. האחריות שהוטלה עלי להוביל חיילים כשאני מפקד צעיר די הפחידה אותי בהתחלה, אולם גם היום אני מבין שמנהיגות זו לא בהכרח תכונה שנולדים איתה, אך ניתן לפתח אותה על ידי למידה והתנסות.

הגעתי כעולה חדש לארץ בגיל 15 והתגייסתי בגיל 17. זו הייתה תקופה משמעותית שסייעה לי בתהליך הקליטה. בשנת 1967 כבר נלחמתי ברמת הגולן ולאחר מכן בכל מלחמות ישראל. ההגנה על המולדת חשובה בעיני ובזכות ההגנה הילדים והנכדים חיים כאן בבטחון.

הנסיון שצברתי כמפקד בצבא נטע בי בטחון בכל תחומי החיים. בהמשך, למדתי במכללה הטכנולוגית בבאר שבע, עבדתי ב"מכתשים" 42 שנים במגוון תפקידים ובין היתר כטכנאי ראשי באגף מחקר ופיתוח.

את אביבה אשתי הכרתי בשנת 1973 נישאנו בשנת 1974 ומאז, נולדו לנו שלושה ילדים, יניב, דביר ויסמין. הילדים הקימו משפחות וכיום אנו סבא וסבתא ל-9 נכדים.

גלגולו של חפץ – "מגש הנחושת בן 100 שנים"

אמא שלי, שקראו לה סימי, סבתא רבתא של אביתר, נהגה להבריק את מגש הנחושת עם לימון, וכשהוא נצץ אחזה אותו בידיה והכריזה עליו כחפץ החשוב ביותר שהיה בבית, רק בשל העובדה שעברו כל כך הרבה שנים מאז קיבלה אותו אמא שלה, שקיבלה אותו מאימא שלה ….ובמילים אחרות כלי שעבר מדור לדור. כילד, לא הבנתי את משמעות ההעברה מדור לדור ואפילו צחקתי. "מה כבר יכול להיות חשוב במגש הזה?"

כיום, אני מבין שהמגש שנעשה בעבודת יד וכלל ריקועי פרחים, קיים למעלה ממאה שנים והסיפור שלו הוא הסיפור שלנו, סיפור המשפחה.

נולדתי במרוקו בשנת 1948, שהיא שנת ייסודה של מדינת ישראל, כאשר הורי ויהודי התפוצות נשאו תפילה "לשנה הבאה בירושלים". כילד, אני  זוכר איך המגש הזה כיכב כל שנה על שולחן ליל הסדר. המגש הוצב במרכז השולחן ועליו הייתה אמא עורכת לפי הסדר: מצות, חרוסת, זרוע, ביצה, כרפס ומרור. המגש כוסה במפה צבעונית רקומה ברקמת יד. האווירה בבית הייתה מיוחדת. קירות הבית בהקו בצבעם הלבן, שטיחים כיסו את הרצפה וכריות קטיפה הונחו מסביב כדי שנוכל להסב כהלכה.

ליל הסדר היה לילה מיוחד. לילה שבו הילדים הקטנים הורשו להשאר ערים עד שעה מאוחרת. תמיד התערבנו בינינו, מי מאתנו יצליח להשאר ער עד סיום קריאת ההגדה. התיישבנו סביב שולחן הסדר. כולנו לבושים בבגדים חדשים, לרוב לבשנו חולצות לבנות ואבא ז"ל לבש גלביה לבנה, בעיני הוא נראה כמו אליהו  הנביא. ליל הסדר החל בקידוש על היין ולאחר מכן לפי סדר ההגדה עם "רחץ", "כרפס" ו"יחץ", רגע ה"יחץ" היה הכי מותח. אבא חצה את האפיקומן כשהוא מדגים את קריעת ים סוף לשניים: "כך נקרע הים לשניים ובני ישראל עברו ביבשה" וכילד דמיינתי איך שבט שלם בורח ממצרים. זה לא נתפס לי בהיגיון אבל במשך השנים הבנתי שמדובר ב"נס", וכך גם אני מעביר לילדי ונכדי את הסיפור כפשוטו.

הזיכרון הזה של אבא שהחזיק ביד את המצה וחצה אותה לשניים חקוק היטב במוחי ואני זוכר איך כולנו היינו במתח. היכן אבא יחביא את האפיקומן? הצפנת האפיקומן נועדה לנו הילדים כדי שנשאר ערים עד סוף קריאת ההגדה. התחרות למציאת האפיקומן הייתה קשה כי כולם רצו למצוא אותו כדי לזכות במתנה. אבא היה מחביא את האפיקומן בדרך כלל מתחת למפת השולחן כשידיו מונחות על האפיקומן. בשלב מסוים של הערב כשראינו שהיה מוריד את הידיים, היינו מתגנבים מתחת לשולחן ומושכים את האפיקומן.

יש לציין כי אי אפשר היה סיים את קריאת ההגדה בלי האפיקומן. אבא היה מתחנן לפנינו שנחזיר לו את האפיקומן. כאן היינו נכנסים אתו למשא ומתן על המתנה. לא הייתה לו ברירה אלא להבטיח מתנה. לאחר הצפנת האפיקומן, הגענו לרגע המרגש שהוא מתברר בדיעבד מנהג של יוצאי מרוקו וזה היה הרגע בו הניפה אמא את המגש תוך קריאת "בבהילות יצאנו ממצרים הא לחמא עניא ….", סובבה אותו מעל הראשים של כל אחד מהמשתתפים תוך צהלולים וברכות שנזכה לחיים טובים וארוכים. המגש היה בשימוש בימי הפסח, וכשהסתיים החג הוכנס לאחר כבוד עם כל הכלים הכשרים לפסח בשנה הבאה.

הימים חלפו, המשפחה עלתה לארץ בשנת 1963 ובין החפצים שהמשפחה הביאה היה כמובן המגש שהמשיך לככב בליל הסדר על השולחן גם בארץ, בדיוק כפי שהיה נהוג במרוקו. לימים, כאשר אבי נפטר ואמי כבר לא ערכה את הסדר בביתה, העבירה את המגש לאשתי, סבתא אביבה, כי ידעה שאביבה תדע לשמור את המסורת ותעביר אותו הלאה. סבתא אביבה ידועה במשפחה כאחת שאוספת חפצי אמנות. היום, המגש נמצא אצלנו ואנו שומרים עליו. בבוא היום המגש יעבור הלאה לבת שלנו, יסמין, שתמשיך את מסורת ה"בבהילות יצאנו ממצרים".

לפני כשנתיים יצאנו לטיול שורשים במרוקו יחד עם יסמין ודביר, דוד של אביתר, ביקרנו בבית בו גדלתי במרקש והיה מרגש מאוד. בזמן הביקור נזכרתי בחגים ובמנהגים שהיו לנו שם ואנו מנסים להעביר הלאה לדורות הבאים.

הזוית האישית

אביתר: התוכנית הייתה משמעותית עבורי מכמה סיבות: היה נחמד לשמוע סיפורים של משפחות אחרות, היה כיף עם סבא וסבתא וגם היה נחמד לשמוע את הסיפורים שלהם. אני אישית מאוד נהניתי גם לשחק במשחקים של פעם עם הילדים והסבים והסבתות. והיה כיף להכיר יותר את השורשים שלי.

סבא יוסי: התוכנית מקרבת את הדור הצעיר לדור המבוגר. המפגש הקבוצתי אפשר לנו לשמוע סיפורים של סבים וסבתות אחרים, למצוא את המיוחד לכל עדה ואת המשותף לכולם. מיזוג גלויות: כולנו כאן בארץ מטעמים של היותנו שייכים לעם היהודי. הפעילות עם אביתר נתנה לנו הזדמנות לספר את הסיפור שלנו ולהעביר לבני המשפחה הנוספים. נהניתי מכל רגע בתוכנית ואני ממליץ לכל ילד להשתתף בתוכנית מסוג זה.