מאגר סיפורי מורשת

שמי עמוס גורן, נולדתי בשנת 1945 בטבריה וגדלתי בקיבוץ חולתה בעמק החולה. היו לי שני אחים, יובל ויגאל.

ההורים שלי, צבי ובתיה, נפגשו בהכשרה של הנוער העובד בתל חי. אבי נולד ב 1918 בגרמניה ואחרי כיתה י' הלך ללמוד בבית ספר למסחר והחליט לעלות לישראל מסיבות ציוניות ב 1935. סבי היה ראש המשרד הישראלי של הסוכנות היהודית בגרמניה משנת 1916 עד 1936. כראש המשרד הוא הקים בתי ספר יהודים שלימדו ערכים ציונים ודאג להביא מופעי תרבות וכו'. מדי שנה היה נוסע לארץ ישראל ומביא כסף שהוא אסף מהיהודים בגרמניה והיה קונה אדמות בארץ ובעיקר בעמק החולה.

אמי נולדה בצפת, דור חמישי בארץ למשפחה מחסידות גור- חרדים.

אבי כל השנים היה קצין בצבא ובילדותי בקושי ראיתי אותו. מיום הולדתי ועד מלחמת ששת הימים, חולתה הייתה נתונה בהתקפות והפגזות של הצבא הסורי. במלחמת השחרור טנקים סורים הגיעו עד 200 מטר מחולתה ובלילה אמי לקחה אותי ואת שני אחיי הקטנים על הידיים בפינוי של כל הילדים לקיבוץ איילת השחר ומשם לתל יוסף בעמק יזרעאל. אני זוכר שכשהייתי ילד בכל המלחמות וההפגזות על חולתה, הסתתרנו במקלטים וכדי לברוח מהמצב המפחיד הייתי שוקע בקריאת ספרים.

כשאבא היה מגיע מהצבא הוא לוקח אותי לטייל עם הטנדר שלו ואני זוכר שבגיל 4 הוא לקח אותי לאילת ולתל אל קאדי. כשהייתי בן 7 אבי נהרג בפעולה צבאית לשחרור דייגים שנחטפו על ידי הסורים. אני זוכר שכשהודיעו לי על מותו ברחתי, לא יכולתי להתמודד עם הבשורה הזאת, חלק גדול מהילדות עוד חיכיתי וקיוויתי שיחזור. אני ואחי היינו הולכים לחוף האגם שם אבי היה דג, תמיד כשהפנס של הסירה היה נעלם באופק אחי יגאל היה נבהל והייתי אומר שאם יבקש בכל ליבו אבא יחזור. אחרי שאבא נהרג, יגאל כעס אליי ואמר ששיקרתי לו ושהוא ביקש בכל ליבו ואבא לא חזר.

לקראת שירותי בצבא במשך שנה כל שבוע עבדתי יומיים ולמדתי ארבע ימים. עבדתי בהשקיית מטע התפוחים, זו הייתה עבודה קשה שחישלה והכניסה אותי לכושר, בלילות הייתי ישן בזולה שבניתי לעצמי במטע. בשנת 1962 כשהייתי בן 17 התגייסתי לצנחנים, הייתי חייל פרוע אבל מאוד מוכשר, היה לי כושר וממדים בשביל הצבא, הייתי גבוה חזק והייתי אלוף צהל פעמיים בכושר קרבי בשנת 1963 וב-1964. באפריל 1964 הלכתי לקורס קצינים. בסוף קורס הקצינים הייתי מפקד מחלקה בגולני בגדוד 51.

בשנת 1965 הארגון לשחרור פלסטין תקף את הישובים באזור בית שאן. מדינת ישראל החליטה לעשות פעולת תגמול נגד בסיס מחבלים בירדן, זו הייתה הפעולה הראשונה שלי בתור קצין ולאחר פעולת תגמול המוצלחת, עברתי לסיירת גולני. בעת שירותי בסיירת, הייתי בפעילות מבצעית בהיאחזות אלמגור, לטקס הפיכת אלמגור לישוב קבע הביאו את להקת הנח"ל בה הופיעה אשתי לעתיד, פירי גורן. אני מסתכל על כל הבנות מלהקת הנח"ל, מצביע על פירי ואומר לחבריי שאת זאת אני רוצה. בסוף ההופעה התיישבתי לידה ואמרתי לה לבוא איתי לטיול עם הג'יפ לכנרת. שם נהיינו חברים ומאז אנחנו ביחד כבר 57 שנה.

בהמשך אחי יגאל היה צריך להתגייס לצה"ל ואז אמי באה אליי ואמרה שהיא לא מוכנה שיהיו לה שלושה בנים בצבא, אז או שיגאל לא יתגייס או שאני אשתחרר, לכן הודעתי לצה"ל שלא אוכל להמשיך בשירותי.

חודש לפני מלחמת ששת הימים גייסו אותי למילואים, לסיירת חטיבת 3 (חטיבת אלכסנדרוני). כל הצבא הסורי הכין את עצמו לעצירת התקפה של צה"ל דרך גשר בנות יעקב. בא אליי המחט ואמר לי שהם רוצים לפוצץ את גשר בנות יעקב, כי אם צה"ל יתקוף מהצפון יש סיכוי שהצבא הסורי יפרוץ דרך גשר בנות יעקב ויתקוף את צה"ל מהצד. לקחתי צוות של חבלנים ועוד שני צוות של לוחמים ירדנו בלילה לגשר בנות יעקב והכנו אותו לפיצוץ. בבוקר אנחנו מסתכלים ורואים שהחבלנים שמו פתיל שהיה גלוי אז לילה אחרי זה ירדנו עוד פעם להכין אותו לפיצוץ, וראינו שגם הסורים הכינו אותו לפיצוץ. ניתקנו את כבלי החשמל ששולטים על מטעני הפיצוץ של הסורים וחיברנו אותם לשליטתנו.

לאחר כחודש המתנה, מלחמת ששת הימים החלה ב- 05.06.1967 בשמונה ורבע בבוקר בתקיפה של חיל האוויר על שדות התעופה של מצרים, ירדן, סוריה ועיראק ולאחר כשעתיים השמידו כמעט את כל חילות האויר הערביים. במקביל תקפו כוחות היבשה בסיני, בגדה המערבית ובירושלים. אחיי לחמו בכיבוש סיני, יובל כשריונר ויגאל כצנחן. בשלב זה צה"ל נשאר במגננה בחזית הסורית (היכן שאני הוצבתי). הצבא הסורי הצטרף ללחימה בהפגזות מסיביות על יישובי הגליל ותקף בכוונה לכבוש את הקיבוצים: דן, דפנה ומושב שאר יישוב וכבש את מוצב דרדרה. המח"ט שלי פקד לכבוש בחזרה את דרדרה עם גדוד 33 שתקף ואני עם מחלקה של ג'יפים תקפנו מדרום. המבצע עבר בהצלחה אבל נגמרה לנו התחמושת. המ"פ שלי שלח אותי להביא תחמושת ובדרכי התחילו הפגזות, ירדתי מהג'יפ ליד חולתה ופגז תותח פגע בג'יפ על ידי ורסיס פגע בידי. התחיל לי שטף דם, עשיתי לעצמי חוסם עורקים מאולתר ורצתי מהר למקלט הרפואי בחולתה, שם אמי ראתה אותי ולא הסכימה שאסע באמבולנס לבית חולים בצפת בלעדיה. בבית החולים בצפת וגילו שהרסיס כמעט כרת לי את היד ונעצר שני סנטימטר מהלב.

אחרי המלחמה נשארתי בצה"ל לתקופת שיקום מהפציעה ולאחר חודשיים שיקום, חזרתי לסיירת חטיבה 3 והמשכתי שם במילואים עד מלחמת יום כיפור. באוגוסט 1968 אחי יגאל, שהיה בחופשה מהצבא, חזר לקיבוץ והלך לעזור בשדות הכותנה ובגלל שהיה עייף ותשוש מהצבא התהפך עם הטרקטור ונהרג. קיבלתי את זה נורא קשה והחלטתי שאין זמן לבזבז, הצעתי לפירי נישואים ובסוף אותה שנה התחתנו.

בשנת 1969, כשהייתי בן 24, הצטרפתי לשב"כ והייתי כמה חודשים מאבטח באל על ולאחר כשנה הצטרפתי למוסד והייתי סוכן בארץ אויב. עזבתי את המוסד כעבור שנתיים. במלחמת יום כיפור, לחמתי כמ"פ מילואים בסיירת אגוז בהדיפת הצבא הסורי בגולן. אחרי שעזבתי את המוסד חזרתי להיות מאבטח באל על ולאחר שנה ב- 1972 הוצבתי ל 730, היחידה לאבטחת אישים בשב"כ. הייתי בשב"כ בתפקידים נוספים כגון אבטחת שגרירויות בקריביים וקנדה, בסייבר ופיתוח אמצעים למודיעין ואבטחה עד 1994. במלחמת של"ג בלבנון לחמתי בגזרה המזרחית ובכיבוש ביירות.

אחרי 1994 הקמתי חברה פרטית שעסקה בפיתוח של אמצעים לאבטחה ומודיעין ופיתוח רכב אוטונומי. כיום אני גר ברמת גן עם אשתי פירי, יש לי שלוש בנות: סיון, ענת וגל ואחד עשר נכדים. אני בעלים של חברה בשם "אמסטף יוגב" שעוסקת בפיתוח ייצור ושיווק רכב אוטונומי לנוסעים של אבטחה ולחימה ובנוסף ליישומים אזרחיים כגון כיבוי אש, ריסוס כרמים, ניקוי פאנלים סולאריים ועוד. בזמני הפנוי אני נהנה לבלות אשתי ועם הנכדים, לטייל בארץ ולקדם יוזמות בתחום המדיני והפוליטי.

הזוית האישית

מיכאל הנכד המתעד: נהניתי מאוד לשמוע את סיפור חייו של סבא. סבא סיפר המון סיפורים מעניינים והיה קשה לבחור איזה סיפורים לכתוב עליהם. היה מאוד מעניין לשמוע את חויותיו מהילדות ההיסטוריה המשפחתית ועל שירותו בצבא.