מאגר סיפורי מורשת

שמי יצחק בדש, נולדתי בדצמבר 1943, בנר שני של חנוכה.

גדלתי בלוב בכפר קטן שרובו יהודים במרחק של 80 קילומטר מעיר הבירה, בצמוד לכפר היה בסיס צבאי של הבריטים, הגרמנים הפציצו כל הזמן את הבסיס והכפר נפגע מההפצצות כל פעם. באחת הבריחות מההפצצות לכיוון ההרים נפגעה עין שמאל שלי והראיה בה חלשה מאוד.

אחרי שהמלחמה נגמרה, המשפחה כולה, שמנתה הרבה אנשים, חזרה לחיים רגילים והיו לה עסקים רבים בכל האזור והמצב הכלכלי היה מצוין.

חגיגות יום העצמאות בלוב למדינת ישראל הצעירה 1950

בגיל 5 למדתי בחדר עברית ובבית ספר איטלקי, הספקתי ללמוד שנה עד העליה.

עלינו לארץ באונייה ששמה "קוממיות" שבעבר הייתה אוניית מסע. בחלל האונייה היו מיטות שהיו אחת מעל השנייה. התנאים היו מאוד קשים ורוב הזמן נקשרנו לסיפון ולא ירדנו לחלל האונייה. ההפלגה נמשכה עשרה ימים למרות המרחק הקצר בין טריפולי לישראל.

הקו הימי בין לוב לישראל

כשהגענו לשער העלייה התנאים היו שם מאוד קשים עד שעברנו למעברה. הרצון לעלות לארץ מצד הוריי היה ציונות לשמה. אנחנו עזבנו הכל כדי לעלות לארץ מרצון, ואז עזבנו את הכפר ועברנו לגור בעיר הבירה טריפולי, כדי להיות בקשר עם מוסדות העלייה. בשנת 1950 עלינו לארץ, מספר חודשים קודם עלה לארץ סבא מצד האימא ושוכן במעברה שנקראת בית ליד, ליד פרדסיה וצור משה.

התעמלות בוקר במעברה בבית ליד

כשאנחנו עלינו לארץ בחיפה כבר ביקשנו להיות ליד סבא, ולמרות ההבטחה של משרד הקליטה שאנחנו נוסעים לבית ליד התברר שהנסיעה במשאית במשך כל הלילה, עד שהגענו לישוב שניקרא חלסה והיום הוא נקרא קריית שמונה. הוריי לא הסכימו לרדת מהמשאית עד שסבא יבוא, ואז התגלתה התרמית. החזירו את המשאית לכיוון בית ליד, שם קיבלנו מגורים שהיו חצי אוהל –  שתי משפחות באוהל אחד ובהמשך זכינו לקבל אוהל שלם לעצמנו שהקימו אותו על רצפת חול, ואז ישנו כל המשפחה באוהל וכל הרכוש בחוץ בשמש ובגשם. כשירד גשם, המים זרמו בתוך האוהל מתחת למיטות. יום אחד אנחנו קמים בבוקר לפתוח את האוהל והתברר שירד שלג בכמות גדולה, והשלג סתם את היציאות מהאוהל והיה קשה לצאת מהאוהל באותו זמן.

הייתי בן 6 בכיתה א', אחי ז"ל היה בן 4 והאח השלישי בן שלושה חודשים, באמצע היום אבא הפסיק את העבודה, בא הביתה ושאל את אימא איפה התינוק ואיך הוא מרגיש, ואימא אמרה שהוא לא בבית אלא במקום מסודר, כי באה משאית עם אחות ואנשים והם אמרו שלוקחים את כל התינוקות למקום בטוח. אבא לקח את האופניים ויצא לרדוף אחרי המשאית כדי למצוא אותה. אחרי שאבא מצא אותה הוא הוריד את אחי מהמשאית והשמועה אומרת שחלק מהילדים לא חזרו להורים שלהם.

בכיתה א' באמצע השנה מנהל בית הספר שהיה בעצם הרב של יהדות לוב, קראו לו הרב זוארץ, בחן כמה תלמידים והעביר אותי לכיתה ב' באמצע השנה. בסוף השנה קיבלתי תעודת עולה לכיתה ד' והמשכתי ללמוד בתנאים של אוהל שגם חלק מהכיתות היו באוהל.

מאוחר יותר קיבלנו צריף שעשוי מבד והגג מפח בגודל של 4 מטרים על 6 מטרים, ללא חשמל, ללא מים, ללא שירותים וללא מטבח, ואז כולנו ישנו באותו חדר. אכלנו באותו חדר הורים וילדים ביחד בשולחן קטן שהיה באמצע החדר שהוא שימש לארוחות ולהכנת שיעורים.

בסוף כיתה ח' שאל אותי המחנך מה אני חושב לעשות הלאה, כי רוב התלמידים יצאו לעבודה. אמרתי לו שאני רוצה להמשיך ללמוד בתיכון. הוא איחל לי הצלחה והוא גם אמר לי שאני צריך לדעת שזה יהיה קשה.. אני המשכתי לתיכון ולמדתי בתנאים מאוד קשים ובסוף כיתה ט' הודעתי למנהל שיש לי ארבעה ציונים שליליים ואני מפסיק ללמוד. המנהל לא הרשה לי לעזוב והוא אפילו פטר אותי ממבחני מעבר, בטענה שהציונים השליליים הם מחוסר לימוד ולא מחוסר הבנה. מכיתה י' ומעלה הייתי תלמיד מצטיין, למרות התנאים הקשים סיימתי בגרות במתמטיקה ובפיזיקה.

לסיום המשכתי לצבא והכל למרות התנאים הקשים וחוסר העזרה מהבית לכן התחתנתי בגיל צעיר מאוד כשהייתי סטודנט כדי שאני אוכל ללמוד בתנאים קצת יותר טובים, למרות שעבדתי כל הזמן בתקופת הלימודים.

במשך כל הלימודים אני עבדתי אחרי הלימודים בחקלאות עד החשכה, ולאחר סיום העבודה אני חזרתי להכנת שיעורים ולימודים. בעזרת אשתי בנינו בית לתפארת עם ילדים שזכו בכל חינוך אפשרי לרצונם והגענו ברוך ה' לחיים רגילים ונורמליים.

משפחת בדש המורחבת

הזוית האישית

עמית: היה לי כיף להשתתף בתכנית. למדתי דברים חדשים על סבא, אני מקווה להמשיך להיפגש עם סבא וללמוד עוד.