מאגר סיפורי מורשת

שמי אליו (אליהו) די סגני, סבא של יואב כהן. נולדתי בתאריך 10.6.1940 בעיר רומא שבאיטליה. תאריך יום הולדתי הוא גם היום בו איטליה חתמה ברית עם גרמניה הנאצית ונכנסה למלחמת העולם השנייה, שהשפיעה רבות על גורל העם היהודי.

אבי השתייך לקהילת יהודי רומא, בני רומי, שזו הקהילה היהודית העתיקה ביותר באירופה. אבי היה רופא במקצועו ופעיל בקהילה היהודית. מסיבה זאת, אחרי שהמשטר הפשיסטי ששלט באיטליה קבע את חוקי הגזע נגד היהודים, הוא היה נתון למעקב של המשטרה החשאית. אימא שלי נולדה ברומניה וגדלה בבולגריה. אביה היה הרב של הקהילה היהודית של העיר רוסה שבבולגריה ואחרי עלייתו ארצה בשנת 1948 הפך לרבה של תל ברוך, שכונה בצפון תל אביב שהוקמה עבור עולי בולגריה.

אשתי מרים (הסבתא של יואב) גם היא ילידת רומא, בת למשפחה יהודית מאוד פעילה בקהילת יהודי רומא. סבא וסבתא של מרים נספו בשואה. האבא של מרים היה במשך שנים רבות נשיא הקהילה היהודית של רומא.

בחודש ספטמבר 1943 אחרי נפילת המשטר הפשיסטי באיטליה הגרמנים השתלטו על העיר רומא ודרשו מיהודי העיר למסור כופר של 50 ק"ג של זהב. באותו היום אבא הוזהר על ידי חבר עיתונאי שעליו להימלט מיידית מרומא היות והוא היה ברשימת בני ערובה של הגרמנים. אבא נסע יחד עם אשתו ושני ילדיו (אחותי ואני) לעיירה בשם סאן סברינו מרקה הנמצאת במרכז איטליה, ושם הצטרף לקבוצת הפרטיזנים הראשונה באיטליה, שהוקמה באותה עיירה.

הזיכרונות הראשונים והמשמעותיים שלי הם מתקופת המחתרת בין השנים 1943-1944. אני זוכר את הקור הקשה והשלג בחורף והשעות הארוכות בהם הייתי צריך להיות בחדר בודד ובשקט בזמן של הסקירות של הגרמנים והמיליציות הפשיסטיות. זיכרון מיוחד שמור לתאריך ה- 5 ביוני 1944 בו חוליית אס-אס עצרה את משפחתנו. אימא שלי הכניסה את אחותי ואותי למיטה וביקשה בתוקף שלא נוציא מילה, אני זוכר את ההרגשה הקשה שהזמן לא עובר. למזלנו, כומר הכפר הבחין בנעשה, והזניק את הפרטיזנים שהגיעו בכוחות גדולים ושיחררו אותנו.

בזיכרונות שלי מסאן סברינו יש גם זיכרונות טובים. עד היום אני זוכר את הטיולים בשדות והתפקיד שהיה לי בקטיפת האספרגוס. זיכרון מיוחד הוא של המתנה שקיבלתי ביום הולדת הרביעי שלי (שהתרחש 5 ימים בלבד אחרי אירוע המעצר על ידי האס-אס). אני קיבלתי כמתנה שתי קוביות שוקולד, זאת הייתה מתנה מיוחדת כי לא ניתן היה להשיג שוקולד בזמן המלחמה. ככל הנראה השוקולד היה מצורף לציוד שהוצנח ע״י כוחות הברית עבור הפרטיזנים.

רוב הזמן הייתי לבד (כמובן בזמן המלחמה לא היו גני ילדים) ובכל זאת אני זוכר מספר חברים בודדים איתם שיחקתי ביניהם אדוארדו מניקלי. הקשר עם אדוארדו מניקלי חודש רק כעבור חמישים שנה כאשר אחותי פגשה אותו באופן מקרי למדי בעיר אנקונה שבאיטליה. מניקלי הפך לרבות הימים לבכיר הכנסייה הקתולית, וכיהן כבישופ של העיר אנקונה וחשמן (חשמן זו הדרגה הגבוהה ביותר בכנסייה הקתולית). מתקופת המחתרת נשארו אצלנו רק שתי תמונות, באחת מהן ניראים שלושה ילדים על חבית, אני, אחותי וביננו יושב עוד ילד. מסתבר שהחשמן הוא הילד השלישי.

הסיפור של אבא שלי מתקופת הפרטיזנים נזכר היטב עד עצם היום הזה. בשנת 2011 יצא ספר לכבודו ובו פורסם יומן קבוצת הפרטיזנים שאבא כתב. הספר תורגם לעברית בתמיכת יד ושם. בשנת 2015 ההסתדרות הרפואית בישראל בחרה בו כדמות המייצגת של רופא יהודי לוחם ומטפל במחתרת במלחמת העולם השנייה. העיר סאן סברינו מרקה קראה על שמו רחוב ובשנים האחרונות ארגנה מספר אירועים לזכרו ולכבודו.

 כריכת הספר " משה די סגני רופא ופרטיזן"

הזוית האישית

סבא אליו: נהנתי לספר את סיפור חיי לנכדי יואב ונהנתי לראות את יואב מתעניין ושואל שאלות.

יואב: נהניתי להיות עם סבא בזמן איכות ולשמוע את סיפור חייו.