מאגר סיפורי מורשת

סיפור קיצור תולדות חיי מוקדש לתשעת נכדי ובמיוחד ליונתן מבית ספר נווה נאמן מהוד בשרון, אשר יחד איתי העלנו בכתב את תולדות חיי במסגרת הרב דורי.

שמי יוסף (יוסי) לברן נולדתי  בתאריך 21.1.1941 בעיר קורסק אשר ברוסיה להוריו אידה ודוד וולברומסקי. הוריי נולדו בפולין, אבי דוד נולד בעיר דומברווה גורניצ’ה ואמי אידה נולדה בעיר וולברום. השם וולברומסקי נגזר כנראה משם העיירה וולברום ובכל אזור המגורים שלהם נקרא זגלמבייה. לאחר נישואי למרגלית אישתי החלטתי לעברת את שם המשפחה מ-וולברומסקי ללברן דבר שהיה מאוד מקובל עם קום המדינה לאחר שראש הממשלה דאז דוד בן גוריון ביקש מתושבי המדינה לעברת את שם המשפחה.

נעורי מתחלקים לשניים: התקופה מהולדתי ועד גיל שמונה (1949), עת עלינו לארץ והתקופה השנייה מ-1949 עד 1960, עת התגייסתי לצבא.

תקופה ראשונה של נעורי 1941-1949 התלאות בזמן מלחמת העולם השנייה

אבי וולברומסקי דוד נולד בדומברווה גורניצ'ה ב-1911 ואמי וולברומסקי (קריצר) אידה נולדה בשנת 1911 בעיר וולברום. באזור שנקרא זגלמביה בפולניה.

בשנת 1939, עם כניסת הגרמנים לפולניה, הם אספו את כל היהודים בעזרת הפולנים והעבידו אותם בכל מיני עבודות בזויות כמו נקיות רחובות הקמת מחנות ריכוז.הם סימנו אותם עם טלאי צהוב ולא נתנו להם ללכת על מדרכות. הורי הבינו שהמצב הולך להיות רע ולכן החליטו להתחתן באחד הלילות ולברוח ליערות. משם הם הצליחו להגיע לעיר קרקוב ובעזרת פולנים העבירו את הורי דרך נהר הסאן לרוסיה,כמובן תמורת תשלום נאה. להורי שברחו מהגרמנים הצטרף גם אח של אבי חיים. ברוסיה הם הגיעו בהתחלה לעיר למברק ומשם המשיכו לעיר בשם קרוסק בתאריך 21.1.1941.

באותו זמן פלשו הגרמנים גם לרוסיה והקרבות התקרבו לסטלינגרד (פטרסבורג של היום) ולקורסק. אבי ואחיו גויסו לצבא האדום ואת אימא שלי ואותי שלחו לאוזבקיסטן, לשם לא הגיעו הגרמנים.

אבא שלי שהיה במקצועו חייט נשאר בעורף הצבא הרוסי כדי לתפור בגדים לחיילים ולקצינים שגויסו לצבא ואילו אחיו (חיים) נשלך לחזית ונהרג במלחמה.

אמי ואני נשלחנו ברכבת לאוזבקיסטן לעיר טשקנט אך בדרך קרתה תקלה. הרכבת נסעה בלי שאנשים ידעו ברכבת לאן נוסעים ומתי עוצרים. הרכבת הייתה עוצרת מדי פעם לאנשים ירדו לעשות צרכים ולקנות לחם. באחת העצירות של הרכבת, אמי ירדה לשירותים ולקנות לחם אך הרכבת ללא התראה מוקדמת נסעה אל יעד שאף אחד לא ידע.

אמי הרימה קול צעקה ובכי ואז הגיעה מנהל התחנה ושאל מה קרה. אמי סיפרה לו שהבן היחיד שלה תינוק נמצא ברכבת והיא חייבת למצוא אותי אחרת תתאבד. המנהל לקח קרונית, העלה את אמי ונסע לתחנה הבאה, שם מצאה אותי בוכה כשהנוסעים שוקלים לזרוק אותי מהרכבת לשלג. וכך נצלו לראשונה חיי.

בסוף הגענו לטשקנט. אבי טיפל בצורה מקצועית במדים של החיילים והקצינים הרוסים והם נתנו לא מדי פעם טיפ אל העבודה שעשה ובזכות זה הוא ניצל. את הכסף שהוא קיבל, אבי שלח לאימי ובכסף הזה הצליחה לקנות לנו אוכל וכך ניצלנו מרעב. האח של אבי חיים היה חזן, מקצוע לא נדרש בצבא והוא נשלח לחזית להלחם בגרמנים ושם הוא נהרג. לאחר המלחמה קרה הנס אבי ואני נפגשו בעיר ירוסלב ברוסיה וב-1946 נולדה אחותי אסתר. ואז ההורים החליטו לחזור לפולניה ולחפש את המשפחה.

מתקופת ילדותו של סבא יוסי

להפתעתם כמעט אף אחד לא נשאר בחיים. ממשפחת אבי נמצאה רק אחות בחיים. הפולנים לא התייחסו יפה להורי ואיימו אליהם להרוג אותם כמו שהגרמנים רצחו את כל המשפחה שלהם, וזאת כדי לא להחזיר את הרכוש של המשפחה אליהם הם השתלטו.

אבי ואמי החליטו לקבל את עצת הסוכנות היהודית ולעבור לאוסטריה למחנה מעבר בא שהו יהודים שניצלו מהשמדה גרמנית.המחנה היה בעיר וולס. קיבלנו חדר בצריף ובו התגוררנו כל המשפחה. החדר היה חדר שינה, חדר עבודה וחדר מטבחון.

הזוית האישית

יונתן: היה לי מאוד כיף עם סבא הכרתי אותו יותר לעומק והיה לי ממש כיף.

יוסי: נהנתי מאוד עם הנכד שלי אני חושב שמאוד מאוד עזרתי לו ונתתי לו מידע חשוב מאוד.