מאגר סיפורי מורשת

שמי הרשמי הוא יונה, על שם סבי, אביו של האבא שלי. לא הכרתי אותו מאחר והוא מת בשואה, במלחמת העולם השנייה. ביום בו נולדתי, אמי החליטה שאני אקרא בשם החיבה 'יוני', ומאז מרבית חברי קוראים לי כך. רק כאשר אני צריך להזדהות לפי השם שכתוב בתעודת הזהות, אני אומר כי שמי 'יונה'.

שם המשפחה המקורי של משפחתי הוא פינטל. דוד בן-גוריון, שהיה ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, פעל רבות כדי לשכנע אנשים בארץ לעברת את שם משפחתם, כלומר, לשנות את שם המשפחה משם לועזי לשם עברי. השתכנעתי, והחלטתי לשנות את השם הלועזי לשם עברי. כאשר החלטתי על השם החדש, פניתי לאבי וביקשתי את הסכמתו לשינוי. אבי אהב את השם החדש ובשנת 1970 הייתי ה"נוקד" הראשון בארץ ישראל. שם משפחתי הקודם היה "פינטל". המשמעות של המילה "פינטל" בשפת היידיש הינה: נקודה או נקודת חן. מקור השם הוא בפולין, וליתר דיוק – באיזור העיר לובלין שבמזרח פולין, היכן שחיו יהודים רבים ששם משפחתם היה "פינטל". למעשה, הם חיו שם מהמאה החמש עשרה ועד אמצע המאה העשרים. עידית, בת דודי, שהינה בעלת תואר שלישי (ד"ר) בהיסטוריה יהודית, מצאה שבמאה ה-15 הגיע יהודי ששמו היה "פנחס" ושמוצאו היה מארץ ספרד, לאזור העיר לובלין שבפולין. לפי מה שכתוב במסמך בבית התפוצות, השם "פינטל" הוא כנראה שיבוש של השם "פנחס". יש לציין שבקהילות יהודיות בארצות אחרות שובש השם "פנחס" ל"פינטו". כלומר, ייתכן בהחלט שלפי הסבר זה, מקור המשפחה הוא מצאצאי יהודים שגורשו מספרד והגיעו לפולין במאה החמש-עשרה.

לשם המשפחה הנוכחי "נוקד" יש משמעות: "נוקד" במקרא הוא רועה צאן. לשם זה יש הסבר הלקוח מחיי הרועים בארץ ישראל. את ההסבר הבא שמעתי מפי עזריה אלון, בתוכנית הרדיו שלו ששודרה בכל שבת בבוקר, וכל הזכויות שמורות לו: רועה הצאן מוציא למרעה את העדרים של כל בני השבט. על מנת לזהות למי שייכת כל כבשה, נהוג היה לסמן בכתם צבע מעל הזנב את הכבשים של כל משפחה בצבע מסויים. פעולה זו נקראת "נקידה", ורועה הצאן, שמבצע את הנקידה הוא "נוקד". כאשר כבשה ממליטה טלה, הנוקד מיד מסמן בכתם צבע את זנב הטלה באותו צבע שבו מסומנת אמו, וכך ברור לאיזו משפחה שייך הטלה החדש.

נולדתי בכפר סבא, ביום שישי, כ"ח בניסן, תש"י,  14.4.1950.

בכל שנה רעייתי ואני מחליפים ברכות ביום ההולדת וביום הנישואין שלנו. כך, בכל יום הולדת אני צפוי לקבל ברכה. פרט לכך, אנו מרימים כוסית וחוגגים בחוג המשפחה, כלומר: עם הבנים שנמצאים בארץ ומשפחותיהם ובשיחות וידאו עם הבנים שבחו"ל. לעיתים אנו גם חוגגים את ימי ההולדת בנסיעות לחו"ל, בטיולים בארץ ובהפתעות שונות שאנו יוזמים לעצמנו. לדוגמה, ביום ההולדת האחרון לפני הקורונה, נסענו לשלושה ימים לצפון הארץ ובין היתר נהנינו משעה של טיסה בשמי הארץ מעל אצבע הגליל ורמת הגולן.

הייתי הבן השני במשפחה. נולדתי כ-5.5 שנים אחרי אחי – שרגא. אחי הבכור שרגא נהנה מכל תשומת הלב במשך מספר שנים עד שנולדתי, והפך לילד שובב, שניסה ללכת תמיד בדרכו. הדבר גרם לו לפעמים לעימותים בבתי הספר, וגם בבית עם ההורים. אני למדתי מהר מאוד את הלקחים כיצד להתנהג. בניגוד לאחי, לא סיפרתי בבית מה קרה בבית הספר, לא סיפרתי על מועדי בחינות וכיו"ב, וכך הצלחתי להימנע מויכוחים ועימותים. ציוניי היו טובים, תעודות השליש שלי היו טובות מאוד, כך שמבחינתי היה שקט והייתה שלווה. כבן שני, הרבה פעמים אמי נתנה עדיפות לאחי הגדול בגלל שהוא היה הבכור. אבל זה כמעט ולא הפריע לי. לימים, כאשר אחי היה לשחקן כדוריד ב"הפועל רמת-גן", הלכתי בעקבותיו וגם אני שיחקתי כדוריד במשך שנים אחדות.

עד גיל 4 גדלתי בתל-אביב, ברחוב רייך, שהוא סימטה של כיכר מסריק. החל מגיל 4, בפסח שנת 1954, עברנו לגור בגבעתיים. הבית בתל אביב היה דירה של חדר אחד. היו שם מטבח, שירותים ומרפסת משותפים לבעלת הבית ולמשפחה נוספת שגרה בשכירות, כמו משפחתי. למרות שעזבנו את הדירה בגיל 4, אני זוכר היטב את הדירה, ואת המרפסת ממנה ניתן היה להשקיף לעבר הרחוב. כמו כן, אני זוכר היטב את מיקום המיטה שלי, אשר עמדה ממש ליד החלון ממנו הסתכלתי החוצה לעבר כיכר מסריק. עברנו לגבעתיים לבית אבן קטן, שהיו בו שני חדרים וחצי והייתה סביבו חצר קטנה. בחצי החדר גרה סבתי המנוחה עד יום מותה. החדר הגדול שימש בשעות היום כחדר אורחים – סלון, ובלילות הוא הפך לחדר השינה של הוריי. בחדר השני התגוררנו אחי הגדול ואני. בחדר זה שיחקנו, הכנו שיעורים וגם ישנו. המרחב בתקופת ילדותי התחלק לשנים: הבית והרחוב, שהוא כל מה שמעבר לגדר הבית. הרחוב היה במשך שנים רבות דרך עפר, שתנועת הרכבים עליה הייתה מאוד דלילה. הרחוב היה הבית השני של כל ילדי הרחוב. החל מהשעה ארבע אחר הצהרים יצאו כל ילדי הרחוב החוצה מבתיהם והחלו המשחקים.

בילדותי

המרחב הציבורי כלל בגבעתיים גם את בתי הקולנוע, שאליהם הלכנו בכל שבוע לראות סרטים שונים על "המערב הפרוע" וסרטים היסטוריים שונים. בשכונה סמוכה, ברחוב מקביל לרחוב בו גרנו, היה בית כנסת אליו היינו הולכים בחגי תשרי (ראש השנה, יום הכיפורים וסוכות ובעיקר שמחת תורה). שם גם עליתי לתורה בעת הבר-מצווה שלי. חלק מדור ההורים היה הולך לבית הכנסת גם בימי שישי, דבר שכלל לא הפריע להם לנסוע למחרת, ביום השבת, לים. המרפאה השכונתית הייתה בשיכון סמוך, שנקרא שיכון עממי ג'. במרפאה קיבלנו את מרבית השירותים הרפואיים. רופא המשפחה שלנו היה ד"ר אבס, שטיפל בכל בני המשפחה. היה שם גם רופא שיניים ורופאים אחרים בהתאם לצורך. לבדיקות של רופאים מקצועיים אחרים היינו נוסעים לשכונות אחרות באזור (יד-אליהו או ביצרון).

בילדותי המשחק האהוב עלי ביותר היו אבני-פלא, מהם הרכבתי ארמונות פאר יפיפיים. הייתה לי ערכת רופא, ששימשה אותי בגיל צעיר "לטפל" באחד מדודי, שהיה סבלן במיוחד ואפשר לי לבדוק אותו באופן יסודי מדי פעם שהתראינו. אחד מחפצי הילדות שאהבתי הייתה מצלמה, שקיבלתי מדוד אחר, שמאוד אהב צילום. הבעיה הייתה שבאותם ימים המצלמה לא הייתה דיגיטאלית והצילום נעשה באמצעות פילם (סרט צילום). הפיתוח של הצילומים עלה הרבה כסף, יחסים לתקציב של ילד/נער. לכן, צילמתי רק באירועים מיוחדים, כמו טיולים כיתתיים, ימי הולדת ושמחות אחרות. את המצלמה הראשונה שהיתה לי נתתי לנכדי. הוא פרק אותה לחלקים, כדי לראות איך בנויה המצלמה.

תחביבים בילדות

אהבתי מאוד לקרוא ובדגש על ספרי היסטוריה. שיחקתי הרבה מאוד במשחקי כדור, ובגיל 14 התחלתי להתאמן בכדוריד 2-3 פעמים בשבוע. חיי החברה שלנו בשכונה היו מאוד גדושים (אינטנסיביים) ושעות רבות הושקעו במשחקים וסתם בישיבה ביחד.

חגים

למרות שהשכונה בה גדלתי הייתה חילונית, אבות רבים היו הולכים כל ערב שבת ובערבי חג לבתי הכנסת. המשחקים היו מופסקים מוקדם יותר מהרגיל והחברים שלי היו חוזרים לבתיהם מוקדם יותר. חלקם היו הולכים לבית הכנסת עם ההורים. תמיד הייתה תחושה חזקה של קבלת השבת. בגיל מעט יותר מבוגר היינו הולכים בימי ו' לאסיפות כיתה, שהתקיימו בכל פעם אצל מישהו אחר. בתום אסיפת הכיתה בבית המארח, היינו יוצאים לשחק בגן כלשהו או ברחוב שקט.

לימודים

מעולם לא הייתה לי בעיה עם הלימודים. בדרך כלל הכנתי את השיעורים מהר ולא נתקלתי בשום בעיה. מאוד אהבתי להכין עבודות (אלבומים) על אירופה או יבשות אחרות, וכן מאוד אהבתי להכין עבודה במקצוע 'טבע', לדוגמה: הכנתי מחברת עם פרחים מיובשים. בתחום הלימודים השקעתי די מעט זמן, ושקעתי בקריאת ספרי היסטוריה או ספרים אחרים, שלמדתי מהם לא פחות. בסך הכל היו לי ציונים טובים ומעלה. אני זוכר שבבית הספר היסודי שיחקנו כדורגל בין עמודי הכדורסל והמורה למלאכה התבונן במשחקים. לאחר מספר הצלות של כדורים אבודים, הציון במלאכה השתפר מאוד.

משחקים

שיחקנו, בנים ובנות ביחד, כדורגל, משחקי כדור אחרים, משחקי מקל, אצבע שחורה, סוס ארוך, מחבואים, תופסת ומשחקי חברה אחרים. מעבר לרחוב היה פרדס, ובו הייתה בריכת השקייה (בירכה) ועץ חרוב, ששימש אותנו לטיפוס למרומים. מאחר וברחוב גרו הרבה ילדים, מעולם לא היה מצב שלא היו משחקים ועניין. כאמור, מרבית המשחקים היו ביחד עם עשרות ילדי השכונה.

חלק מהמשחקים שאנו שיחקנו בילדותנו הם משחקים שילדים משחקים עד היום, כמו: כדורגל, מחניים, הורדות (במלעיל) – משחק הדומה למחניים אך באמצעות כדור קטן יותר, מחבואים, קפיצות בחבל, קפ"פ, גולות, גוגויים, וכן משחקי קלפים (ובעיקר מלחמה), חושם, ארץ עיר, משחקי קופסה, כמו מונופול, ואחרים. משחקים שפחות ראיתי אבל יכול מאוד להיות שגם בהם משחקים גם היום הם חמור ארוך, טלפון שבור ועוד.

מאכלים

מאחר והמטבח הפולני היה באופן עקרוני מאוד משעמם ודל, המזל שלי היה שאבי היה צמחוני, ואמי למדה מכל השכנות איך להכין מאכלים של עדות שונות: אורז תימני, ירקות אפגניים, ועוד ועוד. אבל ללא ספק, התבשיל האהוב ביותר עלי היה החמין הפולני. בכל יום שבת בארוחת הבוקר אמי הייתה מכינה חביתה גדולה עם בצל וסלט ירקות. ריח החביתה עדיין מדגדג לי באף.

מאכלים אחרים שעדיין זכורים לי היטב הם הלפתן (שעשוי מפירות יבשים וידוע בשם קומפוט, וכן הג'לי שאמי הייתה מכינה עם פרי הפג'ויה, שגדלה בחצר שלנו.

שירי ילדות

תמיד אהבתי לשיר, אבל נושא השירה התמסד בבית הספר היסודי, שם היה לנו מורה למוסיקה, ששמו היה צבי צורי. כל תלמיד היה צריך לרכוש פנקס לשעורי הזמרה. המורה היה כותב את המילים על הלוח ואנו העתקנו את השירים לפנקס. ואחר מכן המורה לימד אותנו לשיר את השיר החדש. הפנקס, שסיימתי את כתיבת השירים בו בשנת 1963, נמצא עד היום בביתי.

מאחר ורעייתי ואני אוהבים מאוד לשיר ומדי חודש אנו הולכים למועדון זמר, הרי שפעמים רבות אני שר את אותם שירים שלמדתי בילדותי ממש.

שרות צבאי

שירתי בשירות חובה בחיל השיריון. בתחילת הדרך שירתי בגדוד 9. מקום השירות היה בביר-תמדה, כלומר באמצע סיני, וכן שירתי בקו התעלה, היא תעלת סואץ, במקום שנקרא צומת איסמעיליה. השתתפתי בקורס שלישים, אותו סיימתי בהצטיינות. נשארתי להדריך באותו בסיס ההדרכה שבו למדתי בעצמי. לאחר מספר חודשים נשלחתי להקים את חטיבת השריון 600 . עם חטיבה זו יצאתי בשנת 1973 למלחמת יום הכיפורים.

בעת שירותי הצבאי

חווית המלחמה הראשונה שהייתה לי הייתה מלחמת קדש בשנת 1956. אני זוכר שחפרנו שוחה בחצר הבית ומילאנו שקים בחול כדי להגן על השוחה. למרבה הצער, במלחמת קדש נהרג בן דודי. היה עצוב מאוד, כי למרות פער הגילים, מאוד אהבתי אותו. במשך תקופה ארוכה דודתי השביתה את הפעילות החברתית הערה שהייתה בביתם כל מוצאי שבת. לאחר מספר חודשים דודתי חידשה את הפעילות אך היא עצמה לא חזרה לעצמה ונראתה לי תמיד עצובה.

המלחמה השנייה שאני זוכר הייתה מלחמת ששת הימים, שרק החלה וכבר הסתיימה בניצחון ענק של צה"ל על הצבאות של מצרים, ירדן וסוריה. בשלב מסויים דיברו על חפירת שוחות ומילוי שקי חול, אך ממש לא עבר הרבה זמן והתחילו טיולים לירושלים, לרמת הגולן ולסיני. לאחר המלחמה היה "מבול" של אלבומי ניצחון ותקליטים של שירי ניצחון. השיר שחובר זמן קצר לפני המלחמה היה "ירושלים של זהב", שהפך להיות השיר שהושמע כמעט כל הזמן עם שחרורה של ירושלים ואיחודה תחת שלטון ישראלי.

במלחמה הבאה השתתפתי באופן פעיל. המלחמה פרצה ביום הכיפורים בשנת 1973. לאחר שנפרדתי מהחברה שלי (שכעבור שנים הפכה להיות הסבתא של כל הנכדים הנוקדים), נסעתי לצבא. הגדוד שלי שירת בגזרה המרכזית של סיני, קרוב מאוד למקום שנקרא "החווה הסינית". בגדוד שלי היו טנקים הכי חדשים והכי משוכללים שהיו אז בצבא, אבל המלחמה הייתה מאוד קשה ובקרב חברי לגדוד היו הרבה הרוגים ופצועים. בסופו של דבר, צה"ל ניצח במלחמה נגד צבאות מצרים וסוריה. אני הייתי מגוייס כחצי שנה ולאחר המלחמה עשינו הרבה מאוד שירות מילואים. כשליש גדודי התפקיד שלי היה, בין היתר, לעמוד בקשר עם המשפחות השכולות.

בעת שירותי הצבאי

אתייחס בעיקר להשפעת מלחמת יום הכיפורים עלי: התפקיד שאני מילאתי היה קשה מאוד, כי במהלך המלחמה טיפלתי בעיקר בנושא החללים והפצועים. לאחר המלחמה כתבתי ספר, שהתפרסם בהוצאה לאור של הצבא ('מערכות') ונקרא "לגעת בעצב החי". בספר תיארתי תקופה של שנה בחיי, החל מיום פרוץ המלחמה. אכן, זאת הייתה תקופה קשה ביותר וביצעתי תפקיד מורכב ובעייתי.

צריך לזכור כי בתקופת קרבות קצרה ביותר (19 יום) נהרגו כ- 2,670, נפצעו כ- 10,000 ונפלו בשבי 294. לא היה בית שלא נגע בשכול, בין אם בקרבה ישירה או בן של שכנים או חברים. אני למדתי אז באוניברסיטה, וכל הזמן ראיתי את מודעות האבל של חברים שנהרגו. בעצמי השתתפתי כמעט בכל הלוויות של חללי הגדוד שלי. מצב הרוח הכללי בארץ היה ירוד, והניצחון שהושג במאמץ גדול גבה מחיר כבד ביותר.

שני הבנים הגדולים שלי נקראו על שם שני חברים: האחד חבר ילדות מגבעתיים, והשני חבר מהגדוד שלמד באוניברסיטה עם רעייתי.

בכל שנה, בתקופת חגי תשרי, הזיכרונות העצובים חוזרים ועולים.

בפעם הראשונה יצאתי לחו"ל בשנת 1967 וזאת כשחקן כדוריד של הפועל ר"ג-גבעתיים. הייתי אז בן 17 בלבד. מצד אחד, הייתי מאוד נרגש לצאת לחו"ל עם הקבוצה הבוגרת, ומצד שני הייתה זאת חוויה להיות בפרק זמן מאוד קצר באיטליה, גרמניה, שוויץ, לוכסמבורג, הולנד, בלגיה וצרפת. בעיקר היינו בערים, ושם ראינו בעיקר את מגרשי הספורט.

עם קבוצת הכדוריד בחו"ל

לאחר השירות הצבאי ולאחר שחסכתי מספיק כסף, יצאתי בפעם השנייה לחו"ל – עם תרמיל על הגב טסתי לאירופה והייתי שם כחמישה חודשים. נסעתי ברכבות ובטרמפים וביקרתי בהמון ארצות: שוויץ, צרפת, אנגליה (עד סקוטלנד), הולנד, בלגיה, לוקסמבורג, גרמניה (כולל ברלין המזרחית), אוסטריה ואיטליה. מעבר לנופים מרהיבים נפגשתי הרבה עם צעירים בגילי ונחשפתי לדעות שונות ולחשיבה שונה מזאת שגדלנו עליה. את מרבית הזמן שלי ניצלתי לביקור במוזיאונים לאומנות ובמוזיאונים היסטוריים.

הטיול הבא היה בשנת 1976 עם רעייתי, וזה היה בעצם טיול של ירח דבש שבוצע באיחור קל (של שנתיים וחצי). בטיול ביקרנו במרבים הארצות שראיתי בשנת 1972. במשך כחודש ראינו הרבה נופים ואתרים מרכזיים, והצילומים משקפים את החוויה הנפלאה של אותו טיול.

עם רעייתי בטיול

הטיול הבא התקיים בשנת 1990, רק לאחר שהילדים שלנו גדלו וניתן היה לצאת מהבית ללא בייביסיטר צמוד. הפעם היעד היה נופשון קצר בפריז, עיר האורות. לאחר מכן הייתי בסיור בפולין עם אמי במצרים ועם משפחות שכולות ממלחמת העולם השנייה. לכל שאר הטיולים נסעתי עם רעייתי וביקרנו במדינות רבות ומעניינות. נסיעה מיוחדת אחת היתה לפולין, עם כל ארבעת בנינו.

בביקור בפולין

אני נהנה מקריאה והאזנה להרצאות בנושא ארץ ישראל וההיסטוריה של העם היהודי, טיולים בארץ ישראל ובעולם וכן שירה בציבור ונהניתי מהפקתו של ספר שנכתב על בסיס עבודת הדוקטורט שלי.

כריכת הספר

מילאתי תפקידים שונים: תפקיד בכיר מאוד בעיריית תל-אביב, עבודה עבור משרד ראש הממשלה במשך כשלוש שנים בכפיפות ישירה למנכ"ל המשרד, חבר בוועדה בתחום המחשוב של מדינת ישראל בכפיפות ישירה לשר המדע, מר מיקי איתן. חבר הנהלת איגוד האינטרנט במשך מספר שנים, יו"ר עמותת חטיבה 600 וחברת הנהלת העמותה במשך שנים רבות וכיום סגן יו"ר העמותה – המרכז למלחמת יום הכיפורים. במשך תשע שנים שירתי כקצין בשירות קבע בצה"ל. בהשכלתי הנני בעל תואר שלישי (ד"ר).

כאמור – היום אני גמלאי. ביחס לעיסוקי השונים במהלך כל שנותי הקודמות – עיסוקי הרבים לא תוכננו בגיל צעיר, והדברים התפתחו עם השנים ועם ההשכלה והניסיון שנרכשו.

מעבר לעובדה שאני אוהב ללמוד, אין ספק שללימודים האקדמיים היתה חשיבות רבה בחיי המקצועיים: בתואר השני רכשתי כלים משמעותיים לצורך עבודתי, וגם עבודת המחקר בתואר השלישי הקנתה לי מיומנויות חדשות, שהוסיפו לי יכולות בתחומים שונים בהם עסקתי.

הקמת משפחה

את רעייתי לאה הכרתי במסיבת הסיום שלה, כשסיימה את לימודיה בתיכון קלעי בגבעתיים. התחתנו בשנת 1974, אחרי מלחמת יום הכיפורים ובמהלך שירות המילואים הארוך בעקבותיה. הייתי בן 23 ו-9 חודשים. החתונה הייתה באולם קטן בתל אביב, שנקרא "אולמי תכלת". טרום החתונה לא היתה מסיבה, גם כיוון שהדבר לא היה מקובל, וגם כי על אף השמחה הפרטית שלנו ושל מעט אורחינו, מצב הרוח הכללי בציבור היה שפוף ביותר.

בננו הבכור נולד בשנת 1977, כשהייתי בן 27 ולאה בת כ-25 . הבן השני נולד בשנת 1981, השלישי בשנת 1982, והרביעי בשנת 1985.

יש לנו ארבעה בנים ושמונה נכדים. לשמחתנו, מול דלת דירתנו גרים בננו הבכור ומשפחתו (שכוללת שלושה נכדים), ובמרחק לא גדול מאיתנו גר בננו הרביעי ומשפחתו (שכוללת שני נכדים). שני הבנים הנוספים גרים בחו"ל: בהונג-קונג ובבוסטון. עקב הקורונה נבצר מאיתנו להגיע אליהם ואנו מצפים לאפשרות זאת בכיליון נפש. את שתי הנכדות הגרות בהונג-קונג אנו רואים כמעט בכל יום בוואטס-אפ, בעוד שאת הנכד מבוסטון אנו רואים בערך פעמיים בשבוע.

יום אחד יגיעו גם הנינים…

הזוית האישית

סיום תכנית "הקשר הרב-דורי" תשפ"ב

דברי תודה ופרידה

נחשפנו לראשונה לתכנית "הקשר הרב-דורי" רק במהלך שנת הלימודים הנוכחית. אמנם, תכנית זו מתקיימת כבר למעלה מעשרים שנה בבתי ספר רבים ברחבי הארץ, אך עבורנו היה זה מפגש עם פרוייקט חדש ומפתיע. נרתמנו אליו מיד בשמחה, כיון שראינו חשיבות רבה בחיזוק הקשר עם נכדתנו האהובה, גאיה, בתו של בננו הבכור, וקיווינו כי התכנית תתרום לחיזוק קשר זה.

המפגשים הביאו לחשיפת ההיסטוריה המשפחתית של לאה ושלי בפני הנכדה. נכון, ברור לנו שהיא עדיין אינה יודעת עלינו הכל, אבל צמצמנו במעט את פער אי-הידיעה. אין ספק, כי בנינו יודעים עלינו לא מעט. אבל הבנו במהלך התהליך שהדור הצעיר יותר, כלומר – הנכדים, יודעים עלינו מעט מאוד.

המטרה המוצהרת של התכנית הייתה לעבוד עם נכד אחד על חיזוק הקשר. אבל עבורינו, זה היה הצעד הראשון והמקדים. לדעתנו, המטרה הגדולה של התכנית הושגה כאשר הבנו שהוא צריך להימשך גם עם הנכדים האחרים שלנו, וזאת הצלחתו הגדולה. לכן, אנו החלטנו להכין, בעזרת סיפורים וצילומים, מצגת על הורינו ועל עצמנו, ולהציגה לכל הנכדים.

תודה להוגי הרעיון, תודה לסגל בית הספר "שמרית אור" שאיפשרו את יישום התכנית על חלקיה השונים, ותודה מיוחדת לך אורלי, על שניהלת אותנו בחן ובחביבות.

יישר כח גדול!!!

יוני ולאה נוקד