מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפורו של הושע אייזיק

סבא הושע אייזק
אשתי אני וילדיי (צביקה, כפיר ורן) ואחיין
מרומניה לישראל

קוראים לי הושע אייזיק, נולדתי ברומניה בעיר בשם סוצ'בה בתאריך 6.4.1949 בליל פסח להוריי אייזיק ורחלה אייזיק. ההורים שלי נולדו בעיר שקוראים לה בורדוז'ני, עיירת כפר, שניהם היו מאותו עיר והם הכירו שם כשהם היו צעירים. הם התחתנו בבורדוג'ני. בשנות ה-40 (של המאה הקודמת) כשהגיעו הגרמנים, הוציאו את כל היהודים ושמו אותם ברכבות בתוך קרונות של פרות והביאו אותם לכיוון רוסיה, שם הם היו ישנים בתוך מחסנים בחוץ על הרצפה, והיו הולכים כל יום 10-12 קילומטר ברגל לחפש אוכל ועבודה. את ההורים של ההורים שלי שהיו ברוסיה הגרמנים קברו חיים. הייתה לי אחות גדולה שהגרמנים הרגו ברוסיה כשהייתה בת חמישה חודשים. אחרי ארבע שנים ברוסיה כל היהודים שנשארו בחיים חזרו לבורדוז'ני ברומניה, שם ההורים שלי מצאו בבתים הנטושים סבון שהגרמנים היו עושים מהיהודים ששרפו, ההורים שלי עבדו בסנדלרות.

בתאריך 8.12.1946 נולדה אחותי ריבה, ובערך בשנת 1948 ההורים שלי ואחותי עברו לסוצ'בה, שם אימא שלי הייתה עקרת בית ואבא שלי עבד בחנות מכולת שהייתה שייכת למדינה שמכרה אוכל, אני נולדתי שנה אחרי שההורים שלי עברו לסוצ'בה.

ברומניה אנחנו דיברנו ברומנית וההורים שלי דיברו גם ביידיש. כשגרתי ברומניה הכינוי של היה שוקי על שם אח של אימא שלו ועוד כמה דודים שלי, קראו לי הושע על שם סבא רבא רבא שלי. יש לי אחות אחת שגדולה ממני בשלוש שנים, היינו מאוד קשורים (אחותי נפטרה לפני כמה שנים).

העיר עצמה הייתה כולה בנויה על מנהרות והבית שלי היה ברחוב שטפן הגדול מספר 6, הבית שלי היה בצורת רכבת: נכנסים מצד אחד ויוצאים מצד שני. כשנכנסים היה חדר גדול ובהמשך היה חדר אמצעי בו בחורף כל המשפחה הייתה מתרכזת והיינו יושבים ביחד בשביל שיהיה חם, אחר כך היה את החדר הקטן ששם היה המטבח והמרתף, במרתף היינו שומרים את כל הענבים, התפוחים, תפוח אדמה, גזר וכל הירקות והפירות לחורף וגם כל הריבות שאימא שלו הייתה עושה ועוד הרבה דברים. פעם בשנה הייתה באה משאית עם מיצים וזה מה שהיינו שותים בחורף, אחסנו אותם במרתף. המרתף היה חלק מהמנהרות שהעיר ישבה עליהם.

ברומניה בכל חג היינו הולכים לבית כנסת לשמוע את הדרשה לחג והיינו עושים גם ארוחה חגיגית בבית עם מאכלים שאימא שלי הייתה מכינה כמו גפילטע פיש, דגים, מרק, קציצות, שניצל ועוד המון מאכלים. היא גם הייתה אופה חלות (היה לנו במטבח תנור עם ארובה מברזל שהיה עובד עם עצים) ועוד הרבה דברים. ברומניה היו כשלושה או ארבעה בתי כנסת יהודיים ובחגים היו גם בתי כנסת פעילים.

כשהייתי בכיתה ד' יצאנו בבית ספר לטיול במחנה קיץ בחוף הים השחור לשלושה שבועות, היינו שם קרוב ל-2000 ילדים מכל העולם. בכל בוקר היינו אוכלים, אחר כך שמים בגדי ים והולכים לים, שם היו מביאים לנו לחם שחור רומני מיוחד לארוחת ביניים. אחרי הים היינו משחקים כדורגל. עוד משהו שעשינו בטיול היה כל יום משעה עשר בבוקר עד שלוש אחר הצהריים לקחו אותנו לעיר קונסטנצה, זאת עיר נמל ברומניה, לאקווריום תת ימי עם דגים מכל העולם.

עוד טיול שעשיתי היה בגיל 13, זה היה טיול של יומיים בשתי ערים תאומות, הלכנו ברגל על ההר מהבוקר עד הצהריים וכל 100 מ' יש מים מינרליים שיוצאים מההר ויכולנו לשתות מהם, אחרי שהגענו למעלה טיפסנו להר השני ואחרי יומיים חזרנו הביתה. עשיתי עוד טיול אחד שבעה חודשים לפני שעליתי לארץ, זה היה טיול לטרנסילבניה, לפני מלחמת העולם השנייה. טרנסילבניה הייתה שטח הונגרי ולאחר המלחמה השטח עבר לרומניה, זה היה טיול של שבעה ימים ובכל לילה ישנו ברכבת והיינו במקומות אחרים, היינו בערים גאלאץ ובקלוז' ובשתיהן היינו בתערוכות בוטניות, היינו גם במנהרות מדרגות: בחמש בבוקר יוצאים על רכבת של פועלים שנוסעת חמישה קילומטר לשעה, נסענו עליה עד מקום מסוים משם הלכנו שעה וחצי ברגל ואז ירדנו מתוך המנהרה 180 מדרגות והכל מבפנים היה קרח.

העלייה לישראל

בקיץ 1964 הגשנו בקשה לעלייה לישראל בגלל שרצינו להתאחד עם המשפחה של אימא שלי (אחים שלה שקראו להם: יאנקו, קלמן – ברח לכיוון אירופה ומשם הגיע דרך הים לישראל, זאב, טובה, חנה – היא הגיעה לארץ בעליית הנוער, היו לוקחים קבוצות של יהודים והיו מעבירים אותם לישראל) שגרה בישראל.

בחורף 1964 קיבלנו אישור לעלייה, מכרנו כל מה שיכולנו מהבית. במרץ 1965 התחלנו בעלייה, מבחינת אריזה לעלייה לילדים מתחת לגיל 18 היה מותר לקחת עד 40 קילו, למבוגרים מעל גיל 18 היה מותר לקחת עד 80 קילו. אחרי שסיימנו לארוז, שלחנו את הארגזים לבוקרשט ברכבת ובלילה עלינו על רכבת אחרת לבוקרשט, הנסיעה לקחה לנו שבע שעות, בבוקרשט היינו שבוע ולאחר מכן עלינו על אווירון לנאפולי שבאיטליה, שם היינו חודש. בתום החודש אמרו לנו שאנחנו יוצאים לכיוון ישראל, אז אספנו את הכל חזרה למזוודות ועלינו לרכבת מנאפולי לכיוון צפון איטליה לעיר טריאסטה. ירדנו מהרכבת ועלינו לאונייה שקראו לה "מספיה" שבה בסיפון העליון תיירים והתחתון, שם אני והמשפחה שלי הייתה, הסיפון התחתון הכיל עולים לישראל.

האונייה הפליגה לונציה, שם היינו יום אחד ואמרו לנו לחזור לאונייה בשעה שש בערב. בלילה יצאנו לכיוון דרום איטליה שם עצרה במקום של תיירים. אנחנו לא ירדנו, היינו שבוע על האונייה, אחר כך הגענו ליוון לעיר פיראוס ושם היינו יום אחד, הלכנו לשם לשוק ואז חזרנו לאונייה (באונייה עיברתו לי את השם משוקי להושע), משם הפלגנו והגענו לישראל לנמל חיפה. שם היה מחסן ענק אליו הפועלים הורידו את כל המזוודות ולקחנו את המזוודות, עלינו על מונית ששבעה אנשים היו עליה, אנחנו ועוד זוג מבוגרים. במונית נסענו ליבנה, שם קיבלנו דירת שלושה חדרים בשכונה של תימנים בה כולם דיברו רומנית. שם גרנו שנה ואחרי השנה הזו קיבלנו דירה בשיכון של שני חדרים בקומה רביעית. בישראל הייתי כמעט בן 17 ועבדתי במסגרייה, ובעבודה למדתי עברית מהחברה שהיו שם בעבודה.

בגיל 18 התגייסתי לצבא, הייתי נהג תובלה בבסיסים בבית נבאללה, צריפין (שם עשיתי טירונות וקורס נהיגה), שרם. במלחמת ששת הימים ישראל כבשה את סיני, ואני ירדתי בתור חייל לשרת בבסיס של תובלה בסיני, שירתי שלוש שנים ולאחר השחרור הלכתי לעבוד בקואופרטיב (חברת הובלה) שלב.

בשנת 1972 הכרתי את אשתי לעתיד רבקה ביבנה, שם שנינו שכרנו דירה. בשנת 1972 התחתנו ואז עברנו לגור בראשון לציון, שם הבאנו את הילדים שלנו צביקה בשנת 1973, רן בשנת 1976 והכי קטן כפיר בשנת 1984. בשנת 1995 אני, אשתי והילדים עברנו לגור בבני עייש שם אני ואשתי גרים עד היום, עבדתי בבני עייש כנהג מאז שהשתחררתי מהצבא. בשנת 2020 יצאתי לפנסיה.

אני ומשפחתי בביתנו בראשון לציון

תמונה 1

הזוית האישית

אגם: היה מאוד מעניין לשמוע את כל הסיפורים של סבא שלי את הילדות והחוויות שלו מפעם.

מילון

מספיה
מספיה (באיטלקית: Messapia) הייתה אוניית נוסעים איטלקית

סוצ'אבה
בירת מחוז סוצ'אבה שבדרום בוקובינה, צפון רומניה. העיר חולשת על עמק שבו זורם נהר בשם זהה. השם ההונגרי המקורי של המקום הוא Szűcsvár ומובנו "עיר הפרוונים". בין השנים 1565-1348 הייתה סוצ'אבה בירת נסיכות מולדובה. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”פעם בשנה הייתה באה משאית עם מיצים וזה מה שהיינו שותים בחורף, אחסנו אותם במרתף“

הקשר הרב דורי