מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי בן ציון, הכינוי שלי הוא בנצי. שם משפחה שלי הוא  שור. נתנו לי את שמי על שם אח בכור שנפטר בדיוק אחרי השואה, תאריך הלידה שלי הוא ה- 12 באפריל, 1950. נולדתי ב-12 בלילה. לפי המסורת היהודית אחרי שילד נפטר ראשון, נותנים שם של אדם חי.

נולדתי ברומניה בעיר ששמה ״רדאוץ״. נולדתי שם שנתיים אחרי שההורים חזרו ממחנות ריכוז, מחנות ריכוז זה מחנות שבנו הגרמנים בהם הם השמידו את היהודים. אבא שלי, דוד ,הוא גם נולד באותה עיר כמוני, אימא שלי, גיזלה, נולדה בעיר בשם בוטושני. שניהם נולדו גם כן ברומניה.

הייתה לי ילדות מאוד מאושרת. הייתי ילד טבע משוטט בשדות, ביער, קוטף דובדבנים מהעצים ואוסף תותים ופטריות מהיער. אני זוכר את היופי הנצחי של הטבע ואת הריחות של הפרחים והעצים. אני זוכר גם גם את החיות שראיתי במרחק נגיעה, הרכיבה על הסוסים והפינוק של ההורים.  האוכל החם והטעים של אימא, ההליכה לבית הכנסת בשישי ושבת, המשחקים עם הילדים. לרוב היינו משחקים קלאס, תחרויות ריצה, בחורף גלישה עם מזחלת – היינו גולשים על הנהרות הקפואים.

מצד הילדות המאושרת הרגשתי את הכאב והמועקה של ההורים, זכרונות הכאב לאחר השואה. ההורים לא סיפרו לנו, אבל הרגשנו וזה עבר אלינו דור שני של ניצולי השואה.

אחרי השואה, המשטר ברומניה היה משטר קומוניסטי. זה משטר שבו החוקים במדינה מאוד מאוד קשים. נגיד, אי אפשר לנסוע למקומות שונים והכל צריך להיות שייך למדינה. בית ספר מאוד מאוד קשוח, המורים היו לפעמים מרביצים לילדים על הידיים בסרגל, ואם למשל אני כתבתי ביד שמאל, הכריחו אותי לכתוב ביד ימין. אני למדתי שם עד כיתה ג'. לאחר כיתה ג' עלינו לארץ ישראל.

באותו תקופה היהודים ברומניה היו מאוד מאוד נרדפים, מבחינה שלא היה להם שום קשר לישראל ולציונות ואסור היה לשמוע רדיו וחדשות מישראל. בשנת 1960 עלינו לישראל והגענו לאילת גם שם הייתה לי ילדות מקסימה. היינו רצים עם החברים על חוף הים, מגבול ירדן עד גבול מצרים. היה מאוד חם והיינו ישנים לפעמים על הסירות במפרץ אילת.

שני חפצים מלווים את זכרונותיי: תמונות שהיו תלויות אצלנו בבית בילדות שלי, אני זוכר אותן מאז שהייתי תינוק. תמונה אחת הייתה של שני ורדים, ורד אדום וורד לבן, ותמונה שנייה –  פנים של רב עם זקן עם עיניים גדולות ומאירות. את התמונות האלה קיבל  סבא שלי בדרך לטרנסניסטריה. שלחו את כל היהודים, כ- 20 אלף במספר, למחנות ריכוז, ביניהם היו גם סבא שלי, סבתא שלי, אחות של אבא וכל המשפחה. הם הגיעו ברכבת בחורף והורידו אותם מהרכבות והיו צריכים ללכת ברגל בשלוליות בגשם, לכולם התכלכלו הנעלים ואנשים נפלו באמצע הדרך ולא יכלו להמשיך יותר. החיילים הגרמנים הרביצו להם. סבא יצחק לקח בתרמילו חתיכות עור עבה שמתאימות לסוליות לנעליים, הוא תיקן לאנשים את הנעליים ובזכות זה הם יכלו להמשיך בדרך ולא למות.

בין אנשים שהוא תיקן את הנעליים היה צייר שקראו לו יגר. הוא נתן לסבא יצחק שתי תמונות תמורת תיקון הנעליים. אחרים נתנו לו אוכל לדרך.  מאחר שהגיעו למחנה ריכוז אחרי כמה שבועות, הוא ואשתו ורוב המשפחה נספו. קור רעב ואפידמיה – מחלה שקראו לה טיפוס פגעה בכולם. רק בן דוד של סבא דוביד שרד. כאשר חזר אחרי המלחמה והמחנה שוחרר על ידי חיילים רוסים, הביא לסבא דוביד את שתי התמונות האלה. התמונות האלה מסמלות עבורי את המשפחה הגדולה שנספתה בשואה ומלוות אותי עד היום כזיכרון עולם.

הזוית האישית

מאיה: אני לקחתי מההשתתפות במפגשים שאני צריכה להעריך מה שיש, שגם אם יש דברים קשים אז לזכור שהכל עובר. להגיד תודה על בית ואוכל חם, שאני ישנה בשקט ובבטחה. למדתי על עצמי שאני לא כל כך מכירה את השורשים ואת הסיפורים של סבא שלי, הייתי רוצה לשמוע מהם עוד ועוד. היה לי מרתק לדבר ולשמוע את סבא שלי, אף פעם לא יוצא לי לשבת ופשוט לדבר איתו על העבר שלו. הרגשתי שאני מתחברת יותר אל סבא שלי ואל השורשים שלו.