מאגר סיפורי מורשת

אמיל נולד בשנת 1945 בעיר תוניס, תוניסיה. הוא אח בכור לארבעה אחים. קראו לאמיל על שם סבו – מאיר. לאמו הייתה חברה נוצריה שהציעה שיקראו לו אמיל ואמו הסכימה וקראה לו כך. כשהגיע לבית הספר בארץ המורה קראה לו ואמרה לו ששמו אינו עברי והציעה שיחליפו לו את השם לעמנואל, אמו לא הסכימה. שוב המורה הציעה על שם אחר ואמרה שיקראו לו ישראל, אמו של אמיל עדיין לא הסכימה. אמיל הסביר למורתו שיש לו גם שם עברי – מאיר על שם סבו.

החיים בתוניס

אמיל ומשפחתו גרו בשכונה יהודית בתוניס, היה נהוג שכל המשפחה המורחבת גרה ביחד בבניין אחד בן כמה מפלסים – הזקנים היו גרים למטה והצעירים למעלה. בביתו של אמיל היו שלושה חדרים, לא כל כך גדולים. בשבתות היו עושים קידוש והולכים לבית הכנסת, היו אוכלים מאכלים כמו: קוסקוס, קציצות, פירות… את האוכל היו קונים בשוק שהיה קרוב יחסית לאיפה שגרו, אביו היה הולך לקנות את האוכל. ליד מקום מגוריהם היה ים, משפחתו של אמיל הייתה הולכת כל יום שבת לים.

לאביו קראו מרדכי ולאמו קראו כוכבה. אביו של אמיל היה שוטר ואמו לא עבדה, היא הייתה עקרת בית. אמו אהבה לקרוא ספרים בצרפתית והייתה מלומדת, היא הייתה תופרת לילדיה תחפושות.

החיים בארץ

לפני שהגיעו לחיפה, מרוב התרגשותם של הוריו לעלות לארץ ישראל, הם התחילו לשיר את "התקווה". לאחר שהגיעו לקחו אותם למעברות. הם חיו באוהלים ובתקופה שהיו שם ירד שלג בפעם הראשונה בארץ והאוהל שלהם התמוטט. לאחר התקרית הזו הכניסו אותם לקרוואנים ומיד אחר כך עברו לכפר יונה כשעוד הייתה בתהליכי בניה, אמיל הלך שם לגן הילדים ולבית הספר. אביו התגייס למשטרה ונולדה לו אחות קטנה.

בשלב מסוים עברו לשכונת דורה שבנתניה, הוא סיים את לימודיו בבית ספר מסילות ואחרי זה עבר לאורט גוטמן למשך שנתיים. אמיל יצא לעבוד ביהלומים בגיל 16,על מנת לעזור במצב הכלכלי. הוא התגייס לצבא והמשיך לעבוד ביהלומים. אחרי הצבא הכיר את אשתו והתחתן איתה בגיל 22.

כשאשתו הייתה בקבע נולד להם בן, כשבנם היה בן שנתיים יצאה אשתו מצבא הקבע משום שהיה לה קשה עקב השעות המאוחרות שבהן הייתה מסיימת לעבוד.

בסיום שירותו בצבא הוריו עזבו את דורה, הם עברו לעיר ואמיל קנה שם בית. לאמיל כיום שני ילדים, בן מהנדס ובת רואת חשבון.

הזוית האישית

ספיר, אריגיטו, לירן: בכל בוקר אנחנו נכנסות בשער החטיבה ואמיל השומר מקבל אותנו בחיוך ובברכת בוקר טוב. בזכות ההשתתפות בתכנית למדנו להכיר את סיפורו האישי וללמוד עליו קצת יותר ובזכות זה אנחנו גם מעריכות אותו יותר, העבודה המשותפת הייתה לנו חווייתית ומשמעותית.