מאגר סיפורי מורשת

שמי יצחק גן אל, נולדתי בשנת 1948 בישראל, בבית חולים ברמת גן, כי בתקופה זו לא היו בתי חולים בנתניה. שם הוריי – לאה וחיים גנדלמן, כשנולדתי קראו לי יצחק – איציק על שם סבי ז"ל, פעם נהגו לקרוא לילדים על שם הסבים והסבתות. יש לי אח צעיר ממני בשלוש שנים בשם שראל, קראו לו כך על שם הסבתא שרה ז"ל.

כל הדור שלנו גדל בלי סבים וסבתות, לא הכרנו את הסבים והסבתות שהושמדו באירופה. לכן היתה חשיבות לקרוא לנו הנכדים על שמם שבכל זאת יהיה להם זכר…

אבי חיים, יליד רומניה, עלה בגיל 16 דרך עליית הנוער, חסר כל, רק עם כלי אוכל עליהם היו חרוטים שמו. כשהגיע לארץ עבד בפרדסים ושם גם ישן והתנאים היו קשים. כשפרצה מלחמת העולם השנייה הוא התנדב לשרת בצבא הבריטי נגד הגרמנים באירופה ושם נפל בשבי הגרמנים, הוא שוחרר כשהסתיימה המלחמה. הוא חזר לארץ לאחר מכן.

אמי לאה, היתה אחת מארבע אחיות שנולדו במולדובה של היום, השכנים רצחו את הוריהם כדי להשתלט על הבית. הן עבדו בחקלאות כדי לספק אוכל לצבא הגרמני, הן עלו ארצה במסגרת מבצע שהבריטים אישרו של העלאת יתומים לישראל. שלוש שנים לאחר שהגיעו ארצה, אחת מהאחיות – פולי, שהייתה בת 18, בשנת 1948 התגייסה לצה"ל ונפלה בקרבות בירושלים.

אימא שלי עבדה בליטוש יהלומים וכטבחית. אבא שלי עבד בכל עבודה שהייתה, למשל – בבנייה, בדואר, בחברת עמידר. גרנו בבית פרטי עם חדר אחד וחצר גדולה. אבי בנה את הבית לבד במו ידיו. כיום השכונה בה גרנו נקראת "שכונת שיכון סלע" בנתניה. גידלנו בחצר אווזים, ברווזים, עצי פרי, רימונים, שסק, תפוזים, לימונים ועוד. את המצרכים רכשנו במכולת השכונתית.

בשנים הראשונות של המדינה, קום המדינה הייתה תקופת צנע, היה מעט מאוד אוכל. וקיבלנו תלושי מזון – והחיים היו קשים מאוד להורים שדאגו לפרנסת הבית ושלא יחסר לנו דבר.

אני זוכר אירוע מיוחד מילדותי, כשהייתי בן שנתיים, בשנת 1950 בערך, ירד שלג בנתניה וכל העיר הייתה מושלגת כמו החרמון. זו הייתה חוויה לילדים וגם למבוגרים ששלג יורד בעיר חוף כמו נתניה.

1950, אני בן שנתיים, שלג בנתניה

ביקרתי בגן הילדים בשכונה, אני זוכר שהייתי ילד מפונק. שיחקנו במשחקי חוץ בעיקר עם כל ילדי השכונה, בשעתו היו בנתניה שדות פתוחים ונהגנו לשחק המון בשדות, קטפנו נרקיסים ליד מסילת הרכבת ואספנו צבים. זו הייתה ילדות שמחה ומאושרת בטבע הפתוח. למדתי בביה"ס היסודי אוסישקין, אהבתי מאוד ללמוד הכל, הייתי מצטיין בלימודיי ואהבתי מאוד לקרוא ספרים.  כשבגרתי הצטרפתי לתנועת הצופים ולמדתי בתיכון אורט במגמת חשמל ואלקטרוניקה, בתקופה זו שיגענו את המורים והתחמקנו משיעורי האנגלית.

את השירות הצבאי עשיתי בחיל האוויר כטכנאי מיחשוב ובקרה, רוב השירות הצבאי עשיתי בארה"ב, עברתי השתלמויות שונות לקבל מטוסים חדשים לחיל האוויר והיה לי שירות מאוד מעניין ומשמעותי, המשכתי בשירות בקבע עוד שלוש שנים ואחר כך עברתי לעבוד בחברת תעופה אמריקאית. את אשתי שוש הכירה לי אמי, הכרנו והתחתנו בשנת 1974. נולדו לנו שלושה ילדים: שני בנים והצעירה בת. עבדתי כהנדסאי מכונות תעופה במטוסי נוסעים אמריקאיים אשר לימים לאחר מכן החברה פשטה את הרגל.

כיום אני מנהל האחזקה של אשכול פיס ביה"ס אלדד ואני סייעתי להפוך אותו למרכז תרבות ולימודים ופנאי לכל העיר נתניה. במהלך תפקידי אני נפגש עם תלמידים ותלמידות ביה"ס "אלדד", נעניתי לבקשת התלמידות יאנה רימשביץ, אמילי ליסנוב והלן טסמה לראיין אותי וכך הגיע סיפור חיי לאתר זה.

הזוית האישית

יאנה, הלן ואמילי: היה לנו מאוד חווייתי לשמוע את סיפור החיים המופלא של איציק אותו אנחנו פוגשות יום יום בחטיבה, בזכות התכנית אנחנו מעריכות אותו אפילו יותר ומספרות על סיפורו המופלא והתפקיד החשוב שהיה לו בצבא לעוד תלמידים, זה חשוב לדעתנו להכיר את הצוות בביה"ס כי בצורה זו יש יותר כבוד והערכה.