מאגר סיפורי מורשת

עמרם – איקו מספר

נולדתי בשנת 1944 בעיר קזבלנקה שבמרוקו, לבית עם שבעה ילדים, חמישה בנים ושתי בנות. אני הייתי הכי קטן בבית. אלו שמות האחים שלי לפי הסדר מהגדול לקטן: ימיה, משה, מרגלית, אברהם, יעקב, שלום, ואני עמרם.

בשנת 1951 האחים שלי עלו לארץ, חוץ מאחותי הגדולה שטסה לניו יורק לעשות דוקטורט, ואני נשארתי במרוקו עם הוריי.

ביתנו שהיה תמיד בית רועש ושמח הפך לבית שקט. אני זוכר שההורים שלי קנו לי יונה כחיית מחמד, למשחק. אני לא יודע מה המשחקים שלכם היום, אבל המשחק האהוב עלי היה לעלות לגג הבניין ולירוק על אנשים שעוברים ברחוב. זה משחק בו אתה צריך לחשב את מהירות הרוח, מהירות הרוק שיורד ואת מהירות האנשים. יום אחד ירקתי על אדם קירח, הוא הרגיש טיפה על הראש, וכשהביט למעלה הוא ראה על הבנין ילד, הוא עלה לבנין לתפוס אותי ואימא שלי החביאה אותי בארון.

העלייה שלי ישראל בגיל שמונה

מרוקו הייתה תחת שליטה של צרפת, בשנת 1952, כשהייתי בן שבע קיבלנו ״lesse passe״  שזו תעודת מעבר, לשלושה חודשים. תעודת המעבר הזו איפשרה לנו לצאת ממרוקו. הגענו דרך התנועה ציונית ששמה בן יהודה. בן דוד שלי ניהל אותה, הוא היה במוסד.

ממרוקו עברנו לעיר מרסיי שבצרפת. שם שיכנו אותנו במחנה עולים גדול. שם למדנו את ההווי הישראלי סביב מדורות, שירים ישראליים, ריקודי עם, מוזיקה כמו ״אנו באנו ארצה״. זה היה בחורף ואני זוכר אותו ממש טוב, היה לי מעיל גדול היה הרבה שלג, וחודש אחרי זה עלינו ארצה בספינה.

החיים בקיבוץ דורות

הגענו לקיבוץ ברור חיל שם בן דודי גר. הקיבוץ היה קיבוץ מאוד צעיר, ולא היו שם ילדים ולכן לימדו אותי קצת עברית והעבירו אותי לקיבוץ סמוך שהיה קצת יותר ותיק, קיבוץ דורות. שם נכנסתי לקבוצת הילדים.

בקיבוץ דורות גדלתי עד כיתה יב', אבל עדיין כולם היו יותר גדולים – הפעם בשלוש שנים. בגיל 14 היה נהדר היינו עושים תורנות רכיבה על חמור ורצנו יחפים עם תחתונים וגופיות סבא. היתה פינת חי מאוד גדולה עם טווסים, ברווזים ועוד חיות.

חייתי חיים של ילד בקיבוץ, חדר אוכל גדול, דשאים. בימי שישי היינו מתלבשים במכנס יקי וחולצה לבנה, היינו מורחים את השיער בשמן וכך מקבלים את השבת. כל קבוצת הילדים היו ילדי חוץ. כל ילד קיבל הורים מאמצים. ההורים המאמצים שלי היו יקים, וכל יום היינו נפגשים בשעה 16:00 אחה״צ לארוחת ארבע אחרי השלאף שטונדה (שנת צהריים). אני זוכר שגם השתתפתי בצעדת שלושת הימים שזה מהים התיכון, לכנרת, לים המלח.

לפני כל חג, בחרתי להשתתף בלהקת ריקוד ודרמה. בנוסף, הייתי מצייר. בגיל 14 הקיבוץ שלח אותי לדוקטורט גננות בוינגייט. יום אחד אחותי הגיעה לארץ, אחרי שהיא  סיימה את לימודי הדוקטורט שלה בניו יורק. היא שאלה אותי מה עשיתי בזמן שהיא לא הייתה. אמרתי לה ״לא, אני הגנן של הקיבוץ״.

אחותי, גררה אותי באוזן לבאר שבע ואז לקחו אותי לבית ספר תיכון, עשו לי בדיקה והסתבר שאני לא ברמה של כיתה יב׳, אני ברמה של תחילת י׳. הביאו לי סטודנט ממש חכם שיעזור לי ללמוד, אבל רוב מה שלמדתי היה לבד. כשסיימתי לימודיי בתיכון התגייסתי לצבא, כל מי שהיה בקיבוץ היה בצנחנים וגם אני רציתי להתגייס לשם. אמרו לי: "לא, אתה שוקל 47 קילו, אתה לא שוקל מספיק". בסוף הצטרפתי לחיל השריון, שם עשיתי קורס קצינים.

בתקופה שהייתי בצבא, יצאתי יום אחד לאזור של ריקודים ושם פגשתי את סבא שלך (שלי, איתמר), יעקב, שהיה רקדן פנטסטי, הוא רקד בכל המדינה והוא הכיר לי אחותו, נוני.

 איקו בעלה של נוני – אחותו של סבי יעקב

נוני, הייתה ספורטאית בקפיצה לרוחק ואני הייתי קצין. באתי עם מדי הצבא והיו בנות מתלחששות שאני שחצן. יום אחד הלכתי לתיכון, כי הייתה שם תחרות. אני הייתי בריצה וראיתי את נוני מנצחת במקום ראשון בתחרות והתחלנו לדבר. עזרתי לה בבגרות של לימודיה בכתה יב' ואז תוך פחות משנתיים התחתנו.

לאחר מכן, הלכתי ללימודים באומנות ועיצוב שנמשכו ארבע שנים ובתקופה זו נוני עבדה ואז זה התהפך – היא הלכה ללימודי עיצוב ואני עבדתי. אחרי שהיא סיימה ללמוד, עברנו לגור בתל אביב. היינו זוג צעיר, שחצן ואמרנו שאנחנו הולכים להיות המעצבים הכי טובים בתל אביב, כי תל אביב היתה המרכז של האמנות והעיצוב. הלכתי לבחינות כניסה לבצלאל. באתי עם המון בדים ופרסתי את כל הציורים שלי, ואז אנשים שאלו אותי ״למה נרשמת לעיצוב גרפי? אתה אמן״. עניתי להם שאמרו לי בחוץ שאי אפשר להתפרנס מזה. הייתי תמים. רציתי בכלל להיות שחקן, אבל לא התקבלתי, כי שאלו אותי איך גם אתפרנס וגם אממן את הלימודים?, אמרתי שאני לא יודע ולא קבלו אותי. נוני שמחה, כי אימא שלה אמרה לה ״מה פתאום שחקן? הוא צריך מקצוע!״ ואז עליתי לבצלאל בירושלים. עשיתי שם תערוכות לימודיות, עבדתי בבית קפה שהקמתי שם. אחריי זה במשך שנה למדתי שיווק באוניברסיטת תל אביב, שנה נוספת למדתי אסטרגיה של אריזה ומוצר, במכון הישראלי לאריזה ומוצר ועוד.

תואר שני עשיתי בתחום האמנות ותואר דוקטור בתחום פסיכולוגיה בנושא יצירתיות. ביחד עם אשתי, נוני, הקמתי סטודיו לעיצוב ״אביטל מעצבים״, שפעל 40 שנה. עשינו פרויקטים מגוונים: עיצוב בובות ומשחקים, פיתוח פטנטים, עיצוב אירועים, עיצוב רשתות סופרמרקטים, עיצוב חברתי, עיצוב אריזות ועוד.

באקדמיה הייתי בין המייסדים של המחלקה לעיצוב של המכון הטכנולוגי חולון. בסמינר הקיבוצים, הקמתי את המחלקה לעיצוב ואמנות. לאחר מכן, בשנים 2011-2013 עברנו נוני ואני להודו – שם הייתי ראש התוכנית לתואר שלישי – מחקרים בתחום עיצוב ואמנות.

במהלך חיי זכיתי במספר פרסים: פרס מוזיאון ישראל לאיור, ארבעה פרסים בינלאומיים לעיצוב  ו- 16 פרסים לעיצוב בישראל.

תמונה של איקו עם אישתו נוני (אחות של סבי יעקב)

הזוית האישית

איתמר: אני משתתף השנה בתוכנית הקשר הרב דורי ובחרתי לשתף את עמרם – איקו. עמרם הוא בעלה של אחותו של סבי יעקוב. סבי יעקוב הפגיש בינו לביו אחותו נוני והם נישאו. ביפורו של איקו הוא סיפור מעניין מאוד, היה לי ממש כיף ללמוד על המסורות ועל החיים שלו בקיבוץ.