מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי אברהם תעשה ושמות הוריי זכרונם לברכה הם שלמה ושולמית. נולדתי בשנת 1933 בעיר עדן שבתימן ,שפת האם והעדה שלי הן תימנית, השלטון והדת בארץ באותה תקופה בתימן היה מוסלמי. עליתי לארץ בשנת 1936, יחד עם שני אחיי, הוריי ומשפחות אחרות נוספות. החלטנו לעלות לארץ מהסיבה שלאבא שלי זה תמיד היה החלום. הוא נהג לומר את המשפט: "בשנה הבאה בירושלים הקדושה". זה היה גם החלום של כל יהודי תימן לעלות לארץ ישראל ולבקר בירושלים הקדושה.

בעת העלייה לארץ הקשיים שהיו לנו זה המזון שלא היה כמעט מה לאכול, הצפיפות שהייתה באוניית המשא עקב כמות המשפחות שהייתה עליה ואורך הדרך המעייפת והמתישה שנראתה כאילו לעולם לא תגמר. יצאנו ברגל לכיוון ארץ ישראל, כל הדרך לארץ הלכנו ברגל ,אחי הקטן ואני רכבנו על חמור מכיוון שהיינו קטנים והדרך ברגל הייתה קשה ומייגעת. שישה חודשים הסתובבנו בתימן ממקום למקום ויהודים רחמנים תרמו לנו אוכל ומים. כולנו רצינו לעלות לארץ ישראל, כולנו היינו חלק מזה, זאת הייתה החלטה משותפת.

אני זוכר את הדרך שהיינו הולכים בלילה, ובבוקר מתחבאים מהערבים, היה לנו מורה דרך מוסלמי, שליווה אותנו במהלך העלייה, כשבדרך שודדים רצו לשדוד אותנו, מורה הדרך המוסלמי היה מביא להם כסף כדי שיעזבו אותנו לנפשנו. עלינו לארץ ישראל מעדן שבתימן, באוניית משא ששימשה כאוניית מעפילים בשנת 1936 ובאותה תקופה האנגלים שלטו בארץ ישראל. לאבא שלי היה ספר תורה שלקח איתו מתימן לארץ ישראל.

כשהגענו גרנו בבנימינה, באותו זמן לא הייתה מדינה כשהגענו השכרנו רפת, סידרנו את הרפת והתגוררנו שם 4 שנים. אבי עשה בית כנסת מחלקו האחד של המבנה של הרפת, ובחלק השני התגוררנו. אבי היה עובד במחצבה (אז במחצבה היו שוברים אבנים) ואבי לא היה מתורגל לעבודה פיזית, הוא הרים את הפטיש וחטף מכה באצבע של הרגל, אז הוא לא יכול היה ללכת.

גרנו בבנימינה עד שנת 1940 ועברנו ליישוב פרדסיה ,שם אבי עבד בפרדס. הוא עבד כמה שנים והעבודה לא מצאה חן בעיניו כי לא היה מתורגל לעבודות קשות, אז הוא הפסיק לעבוד בעבודה זו. אז אבי עבד כשוחט עגלים והיה מביא לנו מעבודתו בשר הביתה. פעם בשבוע היה שוחט עגל ונהגנו להתחלק עם כמה מהמשפחות. באותה תקופה לא היו מקררים, לכן אימי הייתה מחלקת את הבשר שנשאר לנו לחתיכות קטנות, לוקחת גלגל של חוט ברזל ושמה את חתיכות הבשר בתנור. בשר זה היה מספיק לנו לכל השבוע ובעצם הבשר הזה היה לנו לאוכל העיקרי שהיינו ניזונים ממנו. אחיי, אחיותיי ואני זרענו ירקות ופירות בחצר הבית, היה לנו לול תרנגולות ומהם אכלנו ביצים ,היו גם פרות לחלב.

החיים היו קשים מאוד. אחרי שנה שנתיים שכבר התמקמנו בפרדסיה, אבי הרחיב את בית הכנסת על המגרש שלו, ואותו בית כנסת מתפקד עד היום ביראת כבוד על שם שלמה ושולמית ז"ל. בפרדסייה היו למשפחה שלי שני סוסים ואני ומשפחתי מאוד אהבנו לדהור עליהם בשטחים הפתוחים שהיו ליד ביתנו. היו לי שם גם שני חברים טובים שגדלתי איתם, היינו באותו בית הספר ונהגנו לשחק ביחד בשעות בית הספר ומחוצה לו. היה לנו חלום הקשור לארץ שנהייה בטוחים בארצנו, ושיבואו עולים נוספים ליישב את הארץ.

יש לי שישה אחים ושתי אחיות, אני ועוד שניים נולדנו בתימן וששת הנוספים נולדו אחרי שכבר עלינו לארץ, שניים בבנימינה וארבעה בפרדסייה. עלינו לארץ כשהייתי בן שלוש וחצי שנים בשנת 1936 באוניית מעפילים עם משפחות נוספות רבות. אבי הביא איתו ספר תורה של המשפחה שהיה בעל ערך רב עבורנו כל הדרך מעדן שבתימן עד לארץ ישראל הקדושה. החיים בארץ ישראל לא היו פשוטים כלל, נאלצנו להסתדר בכוחות עצמו במגוון רחב של דברים. כשהגענו לארץ ישראל דבר ראשון הלכנו לירושלים שחלמנו עליה כל השנים, זה היה מאוד מרגש, התפללנו כל המשפחה וטיילנו בכל המקומות הקדושים.

כשגדלתי נהגתי לעבוד כאורז וכמכונאי במפעל תפוזים, הייתי סגן מנהל שם, ולעיתים עבדתי עם אבי באטליז. חוץ מזה כל אחד מאחיי עבד וכלכל את עצמו, ולאחר מכן כל אחד התחתן והקים לעצמו משפחה, ופנה לדרכו. בכללי החיים היו קשים, היו מלחמות עם הערבים בבנימינה שהיו זורקים אבנים על המתגוררים כי הערבים היו גובלים עם אלה שהגיעו לשם וטענו שהשטח שלהם (אלו היו מאבקים על השטח אך בסופו של דבר הערבים התפנו משם).

בהמשך השנים התחתנתי, הקמתי בית לי ולילדיי וכלכלתי אותם. בין כל זה נהגתי לגדל כבשים, והתפרנסתי ממכירתם. ביתי נהגה לקום בשעה 5 בבוקר בשביל לעזור לי עם הכבשים כי אני נכה וזה הקשה עליי, היא הייתה מנקה להם את הדיר כל הזמן ונותנת להם חציר לאכול. ובנוסף היה לי פרדס ושם היינו קוטפים את פרי ההדר שגידלנו, מוכרים אותם, ומתפרנסים ממכירתם.

הזוית האישית

הנכדה אגם: "החוויה היתה מעולה, סוף סוף הרגשתי שאני מכירה את סבא יותר, לשמוע מפיו על חייו זה היה מדהים. התרשמתי לטובה."