מאגר סיפורי מורשת

שמי ינון פוקס, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי ובחרתי לתעד את סיפורו של סבא רבא שלי. אני נינו של אברהם פוקס, שבו אני גאה כל כך. סבא רבא אברהם נפטר בשנת 1994 כשהוא בן 71. הצלחתי לשחזר את סיפורו ב"גוף ראשון", בו הוא מספר על חייו, בסרטון, שצולם חצי שנה לפני מותו בשנת 1994. חלקים נוספים מסיפור חייו שיחזרתי בעזרת אבי וסבי.

סבא רבא אברהם מספר  – (תמלול מסרטון, שצולם חצי שנה לפני מותו)

"אני אברהם בן יצחק אייזיק והנדל פוקס, נולדתי בתאריך 9.2.1923 בעיר פלונסק (פולין).

היינו שבעה ילדים ואלה השמות: צבי היה הגדול. פרומה הייתה השנייה. שמואל השלישי. אבא הרביעי. אני (אברם) הייתי החמישי. אפרים (אחיו שמת כשהיה קטן) היה השישי. וחיה, אחותי הקטנה, השביעית. אבי ז"ל מת אחרי מחלה ממושכת בשנת 1929. אני הייתי אז בן שש … ואחי הגדול בן 15. ואחותי חיה הייתה בת חצי שנה".

סבא רבא אברהם מספר על ילדותו

"נשארנו בלי אמצעים למחייה ואמי זכרונה לברכה הייתה צריכה להתחיל לדאוג עבורנו על מנת להתקיים. פעם הייתה קונה עופות, מוכרת, או פירות וירקות. היא דאגה לנו… טוב, אימא שלי דאגה לנו עד כמה שיכלה, מעל ומעבר לכוחות שלה. מאז שהתחלנו לגדול, פרומה נאלצה לעזוב את הבית, כדי לפרנס את עצמה.  היא עבדה כמשרתת למשפחה, שם היא קיבלה אוכל ולינה. וכך נשארנו, אחת פחות בבית.

בגיל שבע התחלתי ללכת לביה"ס… יהודי. הייתי תלמיד טוב. בנוסף לביה"ס היהודי, התחלתי ללכת לביה"ס בשפה הפולנית בגיל תשע. זאת אומרת שהיה… פיגור של שנתיים. בהתחלה היה לי קשה בביה"ס פולני. אך במהלך זמן קצר תפסתי את כל הלימודים. עד כדי כך התקדמתי – בצורה לא רגילה. כתב היד שלי השתנה רבות, מיום ליום, והתעודות שלי היו נהדרות.

כשהייתי בגיל עשר, נאלצו בהנהלת ביה"ס להעביר אותי כיתה, מפני שהייתי יותר מדי טוב. בחשבון במיוחד. ככה המשכתי ללמוד עד גיל שתיים עשרה, למדתי בשני בתי ספר.

בגיל שתיים עשרה התחלתי ללמוד רק חלקית. כי נאלצתי ללכת לעבוד, כדי להקל, על אימא שלנו לפרנס את המשפחה. אז התחלתי לעבוד בכל מיני עבודות עד גיל 14. התחלתי ללמוד. זאת אומרת לעבוד אצל קצב, ולמדתי את המקצוע. אני הייתי מאוד מבסוט מהעבודה. כל פעם הייתי מביא בשר ושומן, וזה היה הדבר היקר ביותר בזמנו".

סבא רבא אברהם מספר על פרוץ המלחמה והגטו בפלונסק

"את העבודה המשכתי עד שהגרמנים כבשו את פולניה. אנחנו היינו הכי קרובים לגרמניה. כך שלאחר פרוץ המלחמה, קרוב ליומיים, הגרמנים כבר היו אצלנו בפלונסק. ואז התחיל הסבל היהודי והתחלת ההשמדה. שישה מיליון יהודים, הכי טובים בכל העולם. בשנת 1940 אספו את כל היהודים לחלקה אחת בפלונסק, ועשו מזה גטו. אז התחילו הצרות. התחילו להקציב לנו לחם. מעט מאוד, בקושי הספיק לארוחת בוקר. מה שצריך למחיה – לא קיבלנו. מי שהיה מסוגל להשיג משהו מחוץ לגטו, היה לו טוב. מי שלא יכל להשיג, אז הוא קודם מכר את כל מה שיקר לו, וכשלא היה מה למכור או להחליף נגד אוכל, אז הוא לא החזיק הרבה זמן, והסוף ידוע.

אצלנו איכשהו הלך לא רע. אלף, אחותי הקטנה חיה, הייתה יוצאת בהסתר מחוץ לגטו והייתה מארגנת בעיקר שומן, כי זה היה יקר מאוד. אני הייתי יוצא מהגטו עם רישיון והייתי מביא כל מיני דברים, כך שיכולנו גם בזמן קשה להתקיים. אני בכלל הייתי הפייטר של המשפחה. ולא היה מקרה שיצאתי לעבודה ולא הייתי מביא משהו הביתה."

"כנראה שהמזל הלך איתי כל הזמן."

המשלוחים למחנות:

"נשארנו בגטו עד 1942, סוף שנת 1942, אז התחילו לאסוף כל שבועיים אלפיים איש ושלחו אותם לדרכם. ואיש לא ידע לאן הרכבת נוסעת. כפי שידוע – בדרכם האחרונה לתאי הגזים והמשרפות. בכל פלונסק היו בסביבות עשרת אלפים יהודים. הראשונים שלקחו היו זקנים, חולים ואלמנות עם ילדים עד גיל 16. כך שעם אמי, אימא שלי, אפרים וחיה הלכו ראשונים, כך הם המשיכו עד שהגיע התור שלי, פרומה שמואל ואבא (האח).

נסענו יומיים עד שהגענו לאושוויץ. איש לא יכל לדעת, מפני שלנו במקרה, נתנו רכבת נוסעים רגילה. לא רכבת כמו שהיו מביאים ל… ממש קרונות. קיבלנו עוד כיכר לחם בדרך. מהר מאוד נתנו, נדמה לי לחמישה איש, פח עם ריבה, וזהו. הורידו אותנו מהרכבת והתחילו עם הסלקציה. כשהגענו לאושוויץ, לא הייתה עוד בירקנאו קיימת, ככה שהורידו אותנו על ה… פס הרכבת. בתחנת הרכבת באושוויץ. ומשם המשכנו ברגל עד לתחנת הרכבת. שם התחילו להפריד בין נשים וגברים, לשתי קבוצות (1942).

אחרי הסלקציה הזו, מכל האלפיים שהיינו נשארנו 300 וביניהם היינו אני, שמואל ואבא. הכניסו אותנו לבלוק כדי שלא נראה לאן הם מביאים את שאר האנשים מהטרנספורט שלנו. סגרו אותנו בחדר ואסור היה לנו להסתכל החוצה דרך החלון, כי אם היינו מסתכלים דרך החלון היינו רואים שהעבירו את האנשים לתאי גזים. הפשיטו אותם והכניסו אותם לתאי הגזים. אחר כך הוציאו אותם למשרפות. את המספר שלי קיבלתי באותו רגע, באותו יום שנכנסתי לאושוויץ. היו לי כאבים גדולים, לא רק מהדקירות כי הם התייחסו ליד שלי בצורה ברברית. הרגשתי כאילו הם שוברים לי את היד. יש לי על היד קעקוע של משולש. משולש זה מציין אנשים שאסור להשאיר אותם בחיים. כי הם כולם מסוכנים. כי הם יכולים להוציא לאור את מה שקרה שם. עשו את זה רק למי שעבדו שם, בקומנדו או במשרפות. כעבור יומיים באו ורשמו מאה, ואני הייתי בתוכם. כך הופרדתי משמואל ואבא".

סבא רבא אברהם מספר על עבודה במחנות

"שלחו אותי למכרות פחם לא רחוק מאושוויץ, שם עבדתי 500 מטר מתחת לקרקע, עבודה קשה. היות ואני הייתי בריא ורגיל לעבודה, העבודה לא השפיעה עלי הרבה. אוכל קיבלנו, שאפשר היה לחיות מזה. אני הייתי צעיר ובהנהלת המחנה היו גם גרמנים וגם שבויים, והם עזרו לנו קצת ורחמו עלינו. התנאים היו רעים, אבל אפשר היה להתקיים, כי אני הייתי אז בין העובדים הטובים. אני קיבלתי הטבות. למשל כל שבועיים קצת טבק, כיכר לחם ומרגרינה. הייתי שומר את האוכל הזה כדי לתת לקאפו והוא היה נותן לי עבודה יותר קלה. הקאפו היה אסיר פוליטי, אבל גם הקאפו לא היה יותר טוב מהגרמנים.

לפעמים הענישו אותנו וכל המחנה עמד בחוץ בבוץ. או עינויים של קפיצות על קצות האצבעות של הרגליים עם הידיים למעלה. ועבור כל דבר קיבלת מכות מהם. כל דבר קטן. אני עוד יצאתי מכל העניינים האלה בסדר. אני בסך הכל קיבלתי רק פעמיים, על הישבן שלי עם כבל. היו שקיבלו עשרות! השכיבו אותך על כל דבר והרביצו.

עבדתי עד סוף 1943, עד שיום אחד נפל על הרגל שלי השמאלית גוש פחם ונפצעתי קשה. האצבעות נשברו לי. לא יכולתי להמשיך בעבודה. זה לא היה טוב, כי הם לא החזיקו איש שהוא חולה, מאיזו סיבה שלא תהיה. הטיפול שלי היה ממושך. אפילו ניתוח עשו לי. הנהלת מכרות הפחם, שהייתה הנהלה אזרחית, רצתה תמיד דין וחשבון על הנעשה במחנה. אז אחרי כעשרה ימים בא ד״ר מנגלה לביקור, ראה אותי ונתן הוראה להעביר אותי (לבירקנאו).

בירקנאו הייתה כבר קיימת בסביבות שנה וחצי. זו הייתה צריכה להיות דרכי האחרונה. מזכיר המחנה אמר לי בסוד שיש הוראה לרפא אותי ולשלוח אותי בחזרה לעבודה. הגעתי לבירקנאו. הכניסו אותי לבית החולים, שם שכבתי כעשרה ימים. שוב הופיע מנגלה, והתחיל לברר מי יכול לחזור לעבודה. אחרי שגמר ואותי השאיר, קפצתי ורדפתי אחריו. ביקשתי ממנו שגם אותי ישחרר לעבודה והוא השיב לי שאני עוד לא מסוגל. אני אמרתי: "אני כן מסוגל" למרות שלא הייתי מוכן. מנגלה אמר שארוץ בתוך הבלוק. זה היה בלוק ארוך, ואני רצתי סביבו לא זוכר כמה פעמים, על הרגל הפצועה, והוא שחרר אותי לעבודה. בערב, חיסלו את היתר. הוציאו אותם להורג.

הוא אמר לי שיצרפו אותי לקבוצה גדולה, בחזרה לעבודה. נשארתי בבירקנאו. בהתחלה עבדתי, בשדה שאליו היו מעבירים את האווירונים שנפלו במלחמה, ומפרקים אותם לחלקים בשביל להשתמש בהם מחדש. שם עבדתי תקופה, עד שהתחילו להביא אנשים מהונגריה. התחילו להביא 12 רכבות ביום. בכל רכבת 2000 איש. אני עבדתי פעם לילה, פעם יום. הכניסו אותי לקומנדו הזה, שהיו קוראים לו Aufräumungskommando. הג'וב שלנו היה לעזור לאנשים לרדת מהרכבת, להוציא את החבילות שלהם ולהעמיס על אוטו מסע שהעביר אותן למחנה קנדה. שם היו ממיינים את הכל. אני עבדתי על הרמפה בזמן שהיו באים הטרנספורטים, ואני פרקתי הכל. מצאנו שם מכל הטוב שבעולם… וממילא אוכל. הרמפה הייתה בצד של מחנה C ומחנה D. מחנה D היה מחנה העבודה בו אני הייתי. מחנה C היה עבור אלו שנשארו בחיים. אלו שהביאו מהונגריה. אז היינו זורקים להם, עד כמה שיכולנו, אוכל.

על הרמפה לא היה כל כך פשוט כמו שכולם חושבים. העומס הנפשי היה גרוע מהכל: אתה ידעת מה יקרה עם האנשים האלה. רצית לעזור במשהו, עד כמה שאפשר לאנשים האלה. כאשר באו למשל בטרנספורט אמהות צעירות שהגיעו עם תינוק, וידענו שהמוות שלהם הוא ב-100%. היינו לוקחים את התינוק מהאמא והיינו מוסרים אותו לאישה זקנה שלה אין ממילא סיכוי למעשה. זאת כדי להציל את האמא. היו מקרים שהצלחנו בזה. וכשהיו שואלות, לא היו לנו תשובות, כי אסור היה לנו לדבר איתן. במילה אחת, היינו "אילמים". בכל זאת דיברנו פה ושם.

פה עבדתי בסביבות שלושה חודשים. עד שיום אחד, הייתה לי הרגשה שאני חייב לצאת ולברוח מהקומנדו הזה. כי היה ידוע לנו שהקומנדו הזה וגם אלו שעבדו במשרפות, לא נשארו הרבה זמן. כל חודש החליפו אותנו. למעשה, הרגו אותנו והכניסו אחרים. היה שם אחד קאפו יהודי, שמו טוביה שעבד במקרה, באותו מקום. היה מנקה את הקרונות עם הקומנדו שלו. הם עבדו בשיטה מתוחכמת עד שכמעט ולא ידעו מה נעשה אצלם בכלל. וזה עבד. ביקשתי מהקאפו הזה, שהיה מהעיר שלי, שיצרף אותי לקומנדו הזה. והוא סידר לי את זה. עברתי לקומנדו שלו, שקראו לו: Scheißkommando ("חוליית החרא"). לא הייתי שם הרבה זמן. צירפו אותי למשלוח אל הגרמנים. שלחו אותי בטרנספורט לגרמניה, למפעל אווירונים של מסרשמיט. ליד ברלין. גם שם לא נשארתי הרבה זמן, שלחו אותי לזקסנהאוזן. שם היה מחנה ריכוז למופת. יותר טוב. גם שם לא הייתי הרבה זמן. שלחו אותי משם לאוהרדורף. מחנה חדש, שהקימו. המחנה הזה עבד רק בהרים. בתוכם הקימו מפעל לייצור V2. טילים. זה היה בתחילת 1945. גם שם היה מחנה מוות. עבדו שם במחנות בפרך. אני, כעובד ותיק, הסתדרתי כפי שהסתדרתי במקומות אחרים.

לי בדרך כלל היה ״חוש ריח״… אם היה עומד לקרות משהו – ברחתי. או כשהרחתי ריח טוב – הייתי זוכה בכמה דברים טובים. תמיד מצאתי לי עבודה שהייתה קצת קלה יותר. למשל, הייתה אחת כפרית ליד המחנה, שביקשה מדי פעם שניים – שלושה פועלים לעבוד אצלה. גם אני על פי רוב הייתי הולך לשם. לא היה הרבה מה לעשות, אבל היא לקחה אותנו. בצהריים הייתה מבשלת לנו סיר אורז עם חלב. סמיך ככה, טוב. במכרות הפחם הייתי מחלק הרבה אוכל, פה כבר לא חילקתי! במכרות היה לי הרבה אוכל. קיבלתי בכל מקום משהו, אפילו מהגרמנים הכי גרועים. הייתה תקופה, במחנה של מכרות הפחם, שעבדתי במחסן לחם, והיינו חותכים לחם לארבעה חלקים. הייתי יכול לאכול שם לחם כמה שרציתי. הקאפו נתן הוראה לתת לנו מנה כפולה בצהריים. ובמקום ליטר מרק – קיבלנו שני ליטר. ובנוסף, עוד סנדוויץ' לעבודה. היו שם כמה חבר׳ה מהעיר שלי שהיו עומדים ומחכים לי, ואני הייתי נותן להם את האוכל. בטח, הם היו מהעיר שלי. בן דוד שלי גם היה שם. יותר, לא מצאתי אף אחד מהמחנה הזה. באוהרדורף הייתי עד סוף אפריל".

שחרור המחנות על ידי האמריקאים

"באמצע אפריל 1945 התחילו לחסל את המחנה. לא הרחק משם עמד הצבא האמריקאי. התחילו לפרק את המחנה. אספו את כולנו ברגל והלכנו לבוכנוואלד. כשהתחילו לפרק אותו, המשכנו ברגל לויימאר. שם ראיתי מישהו מהעיר שלי. הייתה לי שרשרת זהב שנשארה איתי מאושוויץ. ממה שמצאתי בתוך החבילות. הוא בא והציע לי: "בוא נברח, עם השרשרת הזו אנחנו יכולים לקנות לנו משהו ונסתדר". וברחנו. ובאיזשהו יער נפרדנו. אחר כך נודע לי, שהוא הלך לכיוון שוויץ. אני הלכתי לפלואן, לכיוון צ'כיה. נודע לי שבצ'כיה, יש עוד מקום אחד עם יהודים – טרזיינשטט*.

בשמיני במאי, באו הרוסים ושחררו אותו. אחר כך נודע לנו שהמחנה הזה היה צריך להיות תחנה סופית של כל אלה שנשארו בחיים. אלא שמפקד המחנה, גרמני מה-SS, לקח את עצמו, ברח לשוויץ ומסר את ידיעותיו לצלב האדום. עשרה ימים לפני תום המלחמה, הודיעו לגרמנים לעזוב את המחנה. שם היו שישים אלף יהודים. זהו זה. בשמיני למאי 1945 שחררו אותנו הרוסים.

התאספנו קבוצה של יוצאי מחנות ריכוז, והלכנו לנקום. איפה שמצאנו גרמני, איפה שלא היה, הרגנו. בכל מקום, הרגנו. אבל בידיים – מעט מאוד. כי ביד אתה לא יכול להרוג בן אדם. ככה שלקחנו, בין שזה קרש, בין שזה ברזל… כשתפסת משהו ביד, הוא הרג אותו. הרגשה טובה. אני אפילו המשכתי, אחרי שהגעתי כעבור רבע שנה לגרמניה. הייתי נוסע ממקום למקום. הרכבות היו מלאות, ואם הייתה לי הזדמנות, דחפתי באמצע הדרך גרמנים החוצה. באמצע הנסיעה.

היחס שלי  לעם היהודי תמיד היה, ועודנו עכשיו… אני אידיאליסט גדול מאוד. אני ויתרתי על ההזדמנות להיות בין הראשונים להגר לארה"ב ב-1946. אני אמרתי ״לא, לא אסע לארה"ב. אני רוצה לנסוע לישראל. כי הספיק לי מהגרמנים״.

בנו של אברהם, איתן מספר על הכרותו של אברהם עם דורה

"אברהם, אבי, הכיר בחורה מבין הפליטים המשוחררים, קראו לה דורה. אחרי ששניהם שוחררו ממחנות ריכוז בשנת 1945 (אברהם מאושוויץ ודבורה מראבנסברוק). שניהם היו פליטים ולא הכירו אחד את השנייה. שניהם הגיעו לעיר בשם במברג. דבורה מצאה בת דודה נשואה בבמברג. הם שוכנו במחנה צבאי לשעבר עם המון פליטים אחרים. אברהם מצא חדר בבית גדול מחוץ למחנה הפליטים אצל זקנה שחיה לבד.

יום אחד ארגנו במחנה אירוע ואברהם גם היה שם ופגש את דבורה. אחרי תקופת חיזור קצרה הם החליטו להתחתן".

 אברהם ודורה

אורי נכדו של אברהם מספר:

״אברהם אמר לדורה, שלה אין משפחה ולו אין משפחה, אז שפשוט יקימו משפחה ביחד״. איתן ממשיך: ״הם התחתנו בבמברג בשנת 1946 ודבורה עברה לגור עם אברהם מחוץ למחנה הפליטים. בשנת 1947 אני נולדתי ובשנת 1949 החליטו לעלות ארצה ושם הדסה אחותי נולדה. זמן קצר לאחר שהגיעו גייסו את אברהם לצה״ל״.

הגירה לגרמניה: (המשך תמלול הראיון עם סבא רבא אברהם ז"ל)

"בזמנו ראיתי בארץ שאני לא יכול לתת לילדים שלי את המינימום, אז הלכתי לחפש, ולתת להם מה שהם צריכים."

שאלה: למה עברת דווקא לגרמניה?

"מפני שלא הייתה לי אז שום אפשרות אחרת. בישראל רצה אז שמועה, בין אם נכונה או לא, שהיה הסכם בין ממשלת ישראל ושאר ארצות אירופה, כולל אמריקה, למעט במתן אישורים ליהודים שרוצים לרדת מהארץ. קיבלנו טפסים לוויזה, לא וויזה קבועה, אלא לביקור. במהלך הביקור, גיליתי סעיף מסוים בגרמניה, סעיף תשע, האומר שכל מי שסבל תחת המשטר הנאצי, יש להם רשות להישאר לגור בגרמניה. ניצלתי את הסעיף הזה, וקיבלתי אישור שהייה. בבמברג היה לא פשוט, היה לא קל. שם היה פקיד גבוה, שנתן לי את הרמז הזה. לא הסתרנו את היהדות שלנו אף פעם. בגרמניה היה נהוג לכתוב על בית העסק, את השם. כולם ידעו את זה. פעם במסיבה גדולה, בא אלי עיתונאי ושאל אותי: מה דעתי על גרמניה של היום. עניתי לו שמבחינה כלכלית גרמניה מצויינת, מבחינה פוליטית, לא השתנה דבר בשבילי. למחרת, זה התפרסם בעיתון״.

כתבה בעיתון על אברהם

תמונה של אברהם שצילמו לעיתון

על החיים והעבודה בגרמניה (ממה שאיתן בנו של אברהם סיפר)

"לדורה ואברהם הייתה מסעדה בבמברג. בנוסף הם גם מכרו אוכל ומשקאות באיצטדיוני ספורט ובריכות. בנוסף גם סחר בזהב. בשנת 1964 איתן עזב את גרמניה לבדו, עלה לישראל ושם התגייס לצבא לגולני ושירת בגדוד 13 כחייל בודד. בינתיים, מ-1962 עד-1971 עבדו דורה ואברהם בגרמניה. יום אחד, ב-1973, החליטו שמספיק, הם לא האריכו את החוזה להמשיך את מכירות האוכל, המשקאות והמסעדה ואברהם הפסיק לסחור בזהב. אך בכל זאת, אברהם קנה זכויות של מותג בירה שכל חודש הפריש סכום כסף לחשבון שלו".

על נכדיו ותחביביו – איתן בנו של אברהם מספר:

״גם לפני וגם אחרי השואה, אהב מאוד אברהם לשחק כדורגל, גם כבוגר, אך פציעתו מגוש הפחם הגבילה אותו מלשחק הרבה. לכן הפך למנהל הקבוצה בית״ר נס ציונה. גם אני הייתי בא מדי פעם.

אברהם מאוד שמח כשנולדו לו ילדים והוא מאוד אהב אותם. כשדורה ואברהם חזרו לגרמניה ושוב גרו בבמברג, שלחנו את הנכדים (עדי ואורי בניו של איתן, ודניה אחייניתו של איתן) לבקר אותם. ממה ששמעתי הוא (אברהם) די השתולל ושיחק איתם ושמח מאוד להיות איתם״.

אברהם מספר על יחסו לדת:

"היחס שלי לדת וה' זה עניין כזה: אם כי לא נולדתי למשפחה דתית, הייתי רגיל ככל יהודי, בין אם זה היה בבית הספר, או בבית – היה הרגל שכמעט כל יהודי ידע בבוקר להתפלל. אותו דבר גם אני. עד המלחמה. עד שקרה מה שקרה. כשראיתי מה קרה באושוויץ. אני הפסקתי להתפלל. היום נשארתי יהודי, אבל לא אחד שמתפלל יום-יום."

אברהם נפטר בשנת 1994 בן 71.

הראיון לקוח מתוך הסרטון שצולם חצי שנה לפני מותו של אברהם בשנת 1994: בחלק מהפרקים בנו איתן מספר.

הזוית האישית

הנין ינון: "למדתי כמה אומץ, מזל ותושיה הייתה לאברהם, כמה החיים חזקים גם בשעות סבל, איך אפשר להשתקם, לבנות את עצמך מחדש וכמה אני גאה להיות הנין שלו."