מאגר סיפורי מורשת

שלום, שמי  שושנה גלבוע נולדתי בשנת 1947 בעיירה קטנה בצ'כיה להורי ניצולי שואה.

כשנה לאחר הקמת המדינה בשנת 1949, בהיותי בת שנה וחצי, עליתי לארץ ישראל יחד עם הורי על האונייה גלילה.

לאחר מסע ימי לא קל בים, בעיקר לילדה קטנה, האונייה הגיעה לנמל חיפה. מנמל חיפה עברנו עם עולים חדשים רבים, למחנה עולים ב"שער העלייה" בחיפה.

למרות שהייתי רק בת שנה וחצי זיכרונות ותמונות מאותה התקופה נחקקו בראשי. אני זוכרת את שורות המיטות הרבות שהיו באוהל שלנו, ואת האנשים הרבים שגדשו את האוהלים. לאחר כמה חודשים, כאשר סיימנו את תהליך הקליטה הראשוני, עברנו לפי בקשת הורי לשכונה בקריית אתא, בה גרו עולים ותיקים וחדשים, שהגיעו לאחר מלחמת העולם השניה לארץ ישראל. תושבי השכונה היוו עבורנו, משפחה מורחבת שלא הייתה לנו, לאחר שכל המשפחה, כמעט, של הורי נספו בשואה.

מהר מאוד הגדרתי את עצמי ישראלית, הסרתי את העגילים שאפיינו עולות חדשות, סירבתי לכל סממן של עולה חדשה, והסכמתי לדבר עם הורי רק עברית

החברים אשר רכשתי באותם הימים, שהיו עבורי רשת בטחון ותמיכה, כמשפחה נשארו חברי עד היום.

כילדה, כנערה מתבגרת וגם כאשה ואם, תמיד דאגתי להורי והרגשתי צורך להגן עליהם. השתדלתי להיות ילדה ותלמידה טובה, עזרתי הרבה בבית, לא התחצפתי, חשבתי שאני צריכה לפצות אותם על מה שהם עברו כשהיו בגילי בערך.

אחרי שסיימתי את הלימודים בתיכון, הלכתי ללמוד חינוך והוראה באוניברסיטה, הייתי לגאוות הורי כשהפכתי להיות מורה בארץ ישראל.

התחתנתי בגיל עשרים, עם חברי לספסל הלימודים, יצחק גלבוע ז"ל ונולדו לנו חמישה ילדים.

סיפורה של תמונה

התמונה שצרפתי, צולמה כשהייתי בת שש עשרה. מידי פעם היינו מתלבשים חגיגי, והולכים להצטלם בתמונה משפחתית בסטודיו לצילום, מכיוון שמצלמות לא היו זמינות כמו היום. התמונה מעוררת בי געגוע להורי משה ורבקה ינקלביץ ז"ל שהיו כל עולמי ואני הייתי כל עולמם.

היינו משפחה קטנה :אבא ,אמא ובת. תמיד הרגשתי חסר ללא סבים וסבתות, וללא משפחה ענפה שאפשר לסמוך עליה. הגשמתי את חלומם של הורי לאחר שהתחתנתי עם בעלי ז"ל ונולדו לנו חמישה ילדים. יצחק ז"ל היה חייל שהשתתף בכל מלחמות ישראל עד מלחמת לבנון, ושירת את המדינה, גם כחלק ממערך לתכנון ויצור של טילים ארוכי טווח.

אימי ז"ל זכתה לחתן את נכדיה ולהולדת אחד עשר נינים, היתה זו מבחינת הורי התשובה לנאצים, על שהשמידו את כל משפחתם, במלחמה ולא היתה גאווה גדולה מזו מבחינתם, לראות את הנכדים עוטים מדים  ומשרתים בצבא ההגנה לישראל.

הזווית האישית

שחר – היה ממש כיף, נהנתי להקשיב לסיפורים של סבתא, וללמוד עליה עוד הרבה פרטים על עברה, וגם לה היה מאוד נעים לחלוק איתי את הסיפורים שלה