מאגר סיפורי מורשת

שמי יהלי. במסגרת תוכנית הקשר הרב-דורי השנה בחרתי לספר על סבתי מצד אימי, יונה נהרי – בת שלום ומזל עוקשי שעלו מתימן בשנת 1948. סבתי נולדה בתאריך 11.12.1953. אימה נהגה ללדת את ילדיה בבית, ורק לאחר מכן היתה נוסעת באמבולנס עם התינוק או התינוקת לבית החולים שערי צדק שבירושלים. כך היה גם בלידתה של סבתא שלי.

סבתא גדלה במושב ישעי, שנמצא ליד בית שמש, ולמדה בבית ספר האזורי "נחם". היה להם בית קטן עם שני חדרים שבו גרו 12 נפשות – הורים ו-10 ילדים.

ליד הבית היה להם שדה שבו גידלו ירקות וגם שומשום וחומוס. את הגידולים היו מוכרים עם עגלה וסוס באזור בית שמש. סבתא ואחיה היו עוזרים להורים בשדה ובמכירת הירקות.

בבית בישלו על פתיליה והמקרר לא היה מחובר לחשמל. הם היו קונים גוש קרח שאותו היו שמים במקום המיועד למקרר.

בשעות אחר הצהריים ילדי השכונה יצאו לשחק במושב במשחקים כמו גומי, חבל, קלאס, מחניים ועוד.

סבתא שלי תופרת. היא למדה את המקצוע בבית הספר התיכון, ומאז עוסקת בזה כבר יותר מ-50  שנה. לפני בערך כחמש שנים סבתא יצאה לפנסיה והיא פתחה עסק בביתה.

סבתא יונה וסבא מיכאל הכירו בשנת 1973 בשכונת ותיקים בנתניה שם הם גרו. הם התחתנו לאחר כשנתיים ונולדו להם 4 ילדים – שלוש בנות ובן אחד.

לאחר מכן, הגיעו גם 9 נכדים. הנכדה הראשונה נולדה ביום הולדת ה-51 של סבתא.

מאז שסבתא יצאה לפנסיה היא לומדת פעמיים בשבוע עם אזרחים ותיקים בבית ספר שי עגנון בנתניה. היא מאד אוהבת את הגינה שלה, ולכן בכל הזדמנות שיש לה היא יוצאת לגינה ומטפלת בצמחים. היא גם מאד אוהבת לבשל ולאפות והיא גם ממש טובה בזה. בתקופת הקורונה סבא מיכאל נפטר, ומאז בכל שנה ביום ההולדת שלו אנחנו יוצאים לטייל כל המשפחה ביחד ומנציחים את שמו.

הזוית האישית

שאלתי את סבתא איזה מסר היא הייתה רוצה להעביר לדור הבא וזוהי תשובתה: "חשוב לי מאוד שהמשפחה שלי תהיה תמיד מאוחדת. שכל אחד יתמוך בשני. שידעו תמיד לתת לאחר, לכבד את האחר ולהיות שם כשצריך".