מאגר סיפורי מורשת

שמי שרונה פרטיאלי, נולדתי בשנת 1961 בטהרן שבאיראן, ואני סבתה של דריה וגרה באשדוד.

בחרתי לשתף אתכם בשני סיפורים משמעותיים בחיי: תקופת הילדות, והעלייה לארץ ישראל, שאני ודריה הגענו אליהם דרך מפגש שעסק בסיפור מסע בהשראת היצירה "שורשי אוויר".

"שורשים באוויר" היוצרת נעמה אופנהיים, כהשראה לסיפורה של שרונה

סירות בים סוער, יצירות התלמידים בהשראת "שורשים באוויר"

הילדות בטהרן

בתקופת ילדותי גרתי בטהרן, בשכונה שגרו בה גם יהודים, גם מוסלמים, וגם נוצרים. השם של השכונה היה "אשתראבד". אני זוכרת כשהיינו רוצים לאכול אוכל כשר היינו הולכים לשכונה יהודית ושם אפשר היה למצוא אוכל כשר ליהודים.

לבית הספר שלי קראו: "אתהאד", הוא היה בית ספר מחולק לבנים ולבנות. היו שטחים וכיתות לבנות ושטחים וכיתות לבנים, אמנם בית הספר אחד אבל מופרד. בית הספר כלל את כל הגילאים, מכיתה א' עד כיתה י"א, לא היה בית ספר יסודי או חטיבת ביניים. אני זוכרת שכאשר היו ימים קרים היו מביאים לנו שוקו חם. בימים שהיה שלג היינו בונים מגלשות ומשחקים. בימים שהיה חם היינו משחקים בעיקר במשחקי חצר: קלאס, מחבואים, תופסת ועוד. עד היום אני בקשר עם החברות שלי מבית הספר. לפעמים אנחנו נפגשות ומעלות זיכרונות מהילדות בטהרן.

העלייה לארץ

בגיל תשע התייתמתי מאבא ובגיל שש עשרה נפטרה אמי. נשארתי עם שלושת אחי ומהר מאוד לקחתי על עצמי את תפקיד האימא של המשפחה, על אף שהייתי בת הזקונים.

באיראן החלה מהפכה במשטר שהביאה לנפילת השאה ולעליית האייתולות לשלטון. הייתה תקופה לא יציבה שגרמה לאי שקט ברחובות ולפחד רב. לכן המחשבות לעלות לארץ ישראל ליוו אותנו במשך ימים עם הרבה היסוסים ולבטים. אחי האמצעי עלה לארץ וארבעה חודשים אחרי כן החלטנו, אני ואחי הבכור לעלות לישראל. אחותי נשארה בטהרן.

עליתי לישראל בשנת 1979, בגיל 18 יחד עם דודי ועם אחי הגדול. טיסות ישירות מאירן לישראל לא היו, בשל השנאה ליהודים, ולכן נאלצנו לברוח לטורקיה ומטורקיה לישראל.

הסערה בים, ביצירת הסירות בים, מבטאת את סערת הרגשות בהן הייתי נתונה בהגיעי לארץ. מצד אחד מאד שמחתי להגיע לארץ ישראל. מצד שני, היה לי עצוב שעלי לעזוב את מולדתי.

עליתי לארץ ישראל בשם  "פרשתה" שפירושו מלאך בפרסית אך היות והשם לא היה יהודי, ובאותה תקופה דאגו שלכולם יהיה שם עברי, שינו לי את השם לשרונה.

הגענו לאשדוד ומיד קיבלנו דירה. אחי סבל ממחלת האפילפסיה ואני טיפלתי בו, כך שלא היה לי זמן להתאקלם ולהסתגל והיו לי המון קשיי קליטה. עבדתי, כי הייתי חייבת לפרנס את עצמי ואת אחי שלא עבד עקב מחלתו. עבדתי במשך שנתיים במפעל למסנני מכוניות ואז הכרתי את בעלי יעקב. התחתנו והבאנו לעולם שלושה ילדים.

עד היום אני אומרת:גם אם קשה, להמשיך ולא לוותר, כל אחד יכול ואם אתם עושים משהו אז עשו אותו עד הסוף!

הזוית האישית

סבתא שרונה: בתחילת השנה דריה פנתה אליי כדי לקחת חלק בתוכנית הקשר הרב דורי ובפרויקט חינוכי שנרקם עם המוזיאון לתרבות הפלשתים העוסק "בחפץ מעבר". בכל שבוע, נכדתי נחשפה לחפצי מעבר, שהיוו רבדי זיכרונות הארוגים בחפצים הישנים והחדשים. הם זימנו לנו את האפשרות לבסס ולחזק את הקשר בינינו. כל שבוע נפגשתי עמה ודרך החפץ ושאלות מנחות של הקשר הרב דורי, צללנו יחד לסיפורים ממגוון תחנות בחיי.