מאגר סיפורי מורשת

בית ההורים

השם המקורי של סבתי במרוקו היה אליאן וכשהיא הגיעה לארץ הייתה צריכה לעברת את השם אז קראו לה שולמית. היא נולדה בקזבלנקה שבמרוקו. סבתי מתארת את הרחובות כצרים ובבית היו שתי חדרים מטבח וסלון. בלילה הם ישנו כולם בסלון אז הסלון היה גם החדר שינה, בנוסף הייתה רצפת שטיח וטפטים מיוחדים על הקיר. היה להם גם מקלחון קטן אבל הם היו הולכים פעמיים בשבוע או שלוש פעמים בשבוע לחמאם (בית מרחץ), על הגג של הבית שלהם הייתה שפחה שהייתה אחראית על הכביסה והייתה מכבסת להם את הבגדים ועוזרת להם לסדר את הבגדים.

סבתא מספרת שאימא שלה הייתה הולכת לשוק לקנות מצרכים לבית, נער שהיה עובד מהקהילה הערבית היה עוזר לה לסחוב את הקניות ולסדר את הקניות בבית. סבתי מספרת שבחופשות מבית הספר הם שיחקו בשכונה קצת רק עם השכנים והמשפחה. היה להם חוף ים, מעין ובריכות שהיו לא רחוקים מהבית שבו גרו. כילדים דודה של סבתי הייתה לוקחת אותם להשתכשך במים.

התפילות התקיימו בבית הכנסת שהיה גם קרוב לבית סבתי, אבא שלה היה החזן שם והיה גם הרב של הקהילה. להוריה של סבתי קראו אליהו וזוהרה בן אבו ז"ל ולאחיה קראו: צביה, זקלין, דבורה, דוד, ישראלה, אסתר ז"ל ורפי ז"ל. הם היו עשרה אחים שתיים נפטרו והם עלו לארץ שמונה אחים ואחיות. אימא של סבתי עליה השלום ניהלה את משק הבית ואבא של סבתי עליו השלום היה מוכר בחנות בגדים. תכונות ההורים שלה עליהם השלום היו מסירות, דאגה ואחראיות.

סבתי לא גרה בשכונה יהודית היא גרה בשכונה מעורבת. בכל שבת היו אוכלים כמנה ראשונה מרק ולמנה השנייה היה אוכלים בשר עם שעועית. בשבת בבוקר נהגו לאכול דגים וחמין, הם אכלו הרבה דגים. מקומות המפגש של היהודים היו בבתי הכנסת ובימי ראשון התקיימו מסיבות לנשים היהודיות בקהילה, עם כיבוד עשיר ומשובח כיד המלך.

זיכרונות ילדות

שם בית הספר של סבתי היה "משה לאון". בית הספר בו למדה סבתי היה בית ספר מעורב בו למדו ערבים ויהודים יחד. סבתי למדה לדבר בשלוש שפות: עברית, ערבית וצרפתית. נלמדו גם מקצועות כמו חשבון, עברית ולימוד תורה. בהפסקות היו מסייעים לקהילה, וכשנותר זמן היו משחקים במשחקי רחוב מאולתרים. הם הרגישו יראה ופחד מהמורים והייתה משמעת מאוד חזקה. אם ילד היה מתחצף למורה, הוא היה מקבל מכות עם סרגל על קצות האצבעות בידיים. אם ילד היה מתעצל היו רושמים לו בפתק מאחורי הגב "עצלן" ואז כולם היו צוחקים עליו. מטרת העונש הזה הייתה לחנך וללמד את הילד.

בבית הספר הייתה תלבושת אחידה והיא הייתה מורכבת מחלוק כחול ועניבה לבנה. בבית הספר לא היו טיולים, אך התקיימו שני טקסים בכל יום. כשהם היו מגיעים לבית הספר, המורה הייתה בודקת כל תלמיד ביסודיות האם התלבושת מגוהצת, הנעליים נקיות, השיער אסוף והציפורנים גזורות. אחרי שהמורה בדקה כל תלמיד הם היו שרים את שיר ההמנון של מרוקו. לאחר טקס הבוקר התקיימו שיעורי התעמלות ואז היו עולים לכיתות ללמוד ולאכול ארוחת בוקר בחדר האוכל שבבית הספר הכוללת שוקו ולחמנייה. ארוחת הצהרים גם הוגשה בבית הספר וכללה בשר ותבשלים מרוקאיים. בתום ארוחת הצהרים הם היו ממשיכים ללמוד מהשעה שתיים עד השעה חמש.

בסיום יום הלימודים התקיים טקס נוסף שהיה מורכב משירת ההמנון. בתום הטקס קיבלו בשקית לחמניה עם שוקולד ומיץ לשתות, והלכו כל אחד לביתו. סבתי מספרת שאהבה את כל מקצועות הלימוד ושהמורה שהיא הכי זוכרת היא מחנכת הכיתה שלימדה אותה. לסבתא היו שלוש חברות ששתיים מהן התגוררו רחוק ואחת גרה קרוב אליה, הן היו נפגשות בשבתות וחגים. משחקי הילדות שלהם היו כמו בארץ לדוגמה – קלאס, קפיצה בחבל גומי, מחניים, חמש אבנים מחבואים ותופסת ועוד… בשעות הפנאי סבתא הייתה קוראת הרבה מאוד ספרים והולכת לבקר את המשפחה.

זיכרונות משנות העשרים

מוזיקה וסגנונות ריקוד: הסגנונות המוזיקליים שהיו מקובלים אז היו מוזיקה בצרפתית וערבית. סגנונות הריקוד היו ריקודי בטן, סלואו וכדומה. הזמרים שסבתא הייתה שומעת היו אדמו, צ'ארלי ודלילה. השיר שהיא הכי האהבה היה "אונקוטור " (זה שיר בערבית). מבחינת תרבות פנאי, אנשים היו מבלים את זמנם הפנוי בקריאת ספרים, שירים וריקודים וקצת משחקים עם החברים בשכונה. אמצעי התקשורת שהיו להם היו מכתבים: הם היו כותבים מכתבים והדוור היה מגיע פעם בחודש כדי לקחת את המכתבים.

עלייה לארץ

סבתי מספרת שעלתה לארץ בתאריך 14.6.1962, בדיוק בחופש הגדול. הם עלו לארץ בגלל שהיהודים פחדו מהתבוללות. הם עלו מקזבלנקה ברכבת עד טנג'יר משם הפליגו לספרד. הם ישנו בבית מלון ולמחרת הפליגו מספרד לגיברלטר,ישנו לילה אחד ולמחרת טסו במטוס אל על 707. הם הגיעו לשדה התעופה בן גוריון, היה שם חדר ענק ששם הם אכלו ארוחת בוקר ואז חילקו את כל האנשים שעלו לארץ לערים שנות בארץ. את סבתי ומשפחתה רצו לשים בדימונה ובאר שבע. אבא של סבתי עליו השלום ידע עברית, אז הוא דיבר איתם שהוא רוצה לגור בתל אביב, אז הם נסעו לתל אביב וגרו שם בבנין בשיכונים.

לסבתי הייתה משפחה שגרה בארץ והם ידעו לדבר עברית אז היא הלכה אליהם וכך היא למדה את השפה. היא מספרת שאנשים בכלל לא ידעו שהיא עולה חדשה. כאשר סבתי הגיעה לארץ היא הייתה שמחה ומאושרת, כי בחו"ל אומרים דברים טובים על הארץ.

משפחה ואהבה

סבתי מספרת שהקשרים בין ההורים והילדים היו קשרים של קרבה ואהבה. בנוסף, היה אפשר לדבר עם ההורים על הכל, ההורים של סבתי היו מאוד מעורבים בחיים שלה ושל אחיה.

ההיכרות של סבתא עם סבא הייתה באמצעות שידוך: אימא של סבתי הכירה את דודה של סבא שלי ובכך נוצר החיבור ביניהם. הייתה הסכמה של שתי המשפחות – והפגישה יצאה לפועל. הם נפגשו מספר פעמים והרגישו את החיבור והאהבה ביניהם, בתום תשעה חודשים מהפגישה הראשונה שלהם הם נישאו.

גלגולו של חפץ

החפץ הוא קערה של קוסקוס ישנה, ניטרלית, בצבע כסוף / אפור. הוא מגיע מאימא של סבתי ממרוקו, הקערה מאוד יקרה לליבה של סבתי. סבתא שלי מבשלת עד היום קוסקוס בקערה הזאת ובכל פעם מחדש היא מרגישה שאימא שלה נמצאת איתה במטבח ומבשלת איתה. החפץ נמצא עד היום במטבח של סבתא.

הזוית האישית

אליה: מאוד שמחתי לבלות את הזמן הזה עם סבתא שלי. למדתי מהעבר שלה המון דברים חדשים. היה לנו כיף יחד.