מאגר סיפורי מורשת

שמי הוא ריטה אבדולייב. נולדתי בבאקו שבקווקז בשנת 1956. יש לי אחות אחת ובנוסף אמי הייתה ניצולת שואה (היא חיה כיום). במרוצת הזמן, הכרתי אדם בשם אלי וכיום הוא בעלי.

הגענו לארץ ישראל בספטמבר בשנת 1991 עם שני ילדיי ואמי. אמי תמיד דאגה לי והרגשתי ממש ה"מועדפת" עליה. אני לא יכולה לספר הרבה על אבי מפני שהוא נפטר כשהייתי בת 5 לערך. עוד אני זוכרת מהקווקז את הליזגינקה – ריקוד בלט קווקזי, עד היום מתקיימים אירועים בו רוקדים אותו, בכל אירוע חשוב בקווקז מתקיים ריקוד כזה.

גרנו במרכז של באקו. למדתי בבית ספר מספר 24. היינו חבורת ילדים, סמכנו הרבה אחד על השנייה ובנוסף עזרנו אחד לשני תמיד. בתקופתי היינו משחקים בקלאס, כדור יד, חמור באמצע ובנוסף משחק שקוראים לו "שבע הזכוכיות" שכל מי שגדל בקווקז (לא רק) – הכיר. זה משחק שהנכד שלי (ליאור) אפילו לא הכיר.. זה משחק שהיינו משחקים אותו הרבה מאוד, חבריי ואני.

בספטמבר בשנת 1991 עלינו לארץ ישראל למושב ינוב. עזבנו את כל חברינו ורכושינו. בשונה ממני ומאמי, אחותי לא טסה איתנו והעדיפה להישאר בבאקו. השכרנו דירה וחיינו בה: אני, בעלי, ושני ילדיי. תחילה היה לנו קצת קשה להתאקלם אך בסוף קיבלו אותנו בלב רחב. אך הבעיה המרכזית הייתה לפרנס את הבית. כשהגענו לארץ היה לי ולבעלי קשה לפרנס את הבית. בני הבכור רצה לעזור לנו, לפרוש מהלימודים ולעזור לנו לפרנס את הבית כי הוא ראה שקשה לנו. ילדתי הקטנה (אימא של ליאור, הנכד המתעד) נשארה ללמוד בבית הספר.

התחביבים שלי כיום הם בעיקר לבלות עם נכדי במשחקי חברה או שאנו צופים ביחד בטלוויזיה (אני ובעלי גרים בבית משותף עם ילדי אשתו וילדיו וילדתי גרה בבניין שממול עם בעלה וילדיה).

אני עובדת, ובזמני הפנוי אני דואגת לאמי: אני מאכילה אותה ושומרת עליה. בנוסף אני מתנדבת לעזור בעמותות שונות וכו'.

הזוית האישית

ליאור הנכד המתעד: לפי דעתי התוכנית הזו גרמה לי להכיר דברים שלא ידעתי על סבתא, היא גרמה לנו לדבר על נושא אחד משותף, יצרה קירבה בינינו. בנוסף, העבודה עזרה לי להבין שלא כל החיים זה רק להיות במסכים ואפילו היא נתנה לי דברים חדשים לעשות כשמשעמם לי שסבתא עשתה פעם, כשהייתה ילדה.