מאגר סיפורי מורשת

שמי אראלה שוורץ, נולדתי בתאריך 28.7.1946 בישראל, חיפה.

תמיד כשהייתי שואלת את אמי, יהודית, על לידתי, היא הייתה מספרת את אותו סיפור: כשאמי הגיעה לארץ, שיכנו אותה בקיבוץ נגבה, הייתה  לה חברה טובה. לחברה הייתה בת בשם אראלה, וכשאמי שמעה את השם הזה היא "נדלקה" עליו. כשאמי הייתה מסיימת את הסיפור, היא הייתה פורצת בצחוק מתגלגל וריקו, אבי, היה מחייך. אמי הייתה מאוסטריה ואבי מרומניה. את הסבים שלי לא הכרתי, הם נספו בשואה. אך גם בלעדיהם הייתה לי ילדות מאושרת.

כשהייתי ילדה, בתנועה הקיבוצית החליטו שההורים צריכים לעבוד, ולא לטפל בילדים. לכן, אני וחברי, מגיל 0 עד גיל 18 גרנו ביחד. אכלנו יחד, ישנו יחד, למדנו יחד ואפילו התקלחנו יחד. עד כיתה ו' למדתי עם הקבוצה שלי בבית הספר בקיבוץ. בחטיבה, למדנו במוסד נעמן. בית ספר לקיבוצים עין המפרץ וכפר מסריק. בשעות הפנאי, היינו משחקים חמש אבנים, מחניים, גניבת הדגל, ולפעמים היינו סתם משתוללים. אני וחברי הטובים שמואל, רותי, חדווה, וזבולון וגם כל שאר הילדים מכיתה ו' הלכנו לתנועת הנוער בקיבוץ, השומר הצעיר. בכל שבוע היו לנו פעולות שהמדריך והמדריכה הכינו. לעיתים היינו הולכי לטיולים. הטיולים היו מאוד קשים, כל אחד סחב עשר קופסאות שימורים גדולות על הגב. סבלתי מאוד, אך חברי עזרו לי. את האהבה לטייל לא שאבתי מהשומר הצעיר. אחד הכללים בשומר הצעיר היה שאסור לעשן עד גיל 18. כשהייתי בת 18, ביום ההולדת התחלתי לעשן. זה היה מרד הנעורים שלי.

כשבגרתי, כמו כל הצעירים האחרים, התגייסתי לצבא. הייתי בגולני כפקידה פלוגתית. בתקופת ששת הימים הייתי בצבא, נסעתי לשליחות בירושלים ביום שפרצה המלחמה. נתקעתי שם שבוע, כל חוסר הוודאות היה פשוט בלתי נסבל. כשחזרתי לקיבוץ, אנשים חשבו שזה זמן תחיית המתים, והתחילו לשאול אם ראיתי את יקריהם שנפטרו.

אחרי שהשתחררתי מהצבא למדתי הוראה. אבל לא כל כך עבדתי בזה. הייתי מזכירה בקיבוץ. אז, לא היו הרבה טלפונים בקיבוץ ואני ניהלתי את הקשר בקיבוץ.

בזמן שהייתי צעירה היה נהוג לשלוח רווקים ורווקות לחופשות של שבעה ימים. הייתי בחופשה כזו. והרכזת, מיכל, הכירה ביני לבין קלמן, בעלי. נוצר בינינו "קליק" מה שנקרא. היינו ביחד שבעה חודשים. ואז, התחלנו לדבר על חתונה. קלמן גר בקיבוץ בית קמא. אבל לא הסכמתי לעבור. התחתנו ביום 14 למאי 1975. הקיבוץ שיכן אותנו בבית קטן עם שלושה חדרים. שם, אנחנו גרים עד היום

כבר בחתונה הייתי בהריון של בתי, יסמין. אחרי שנה נולד בני הקטן צפריר, שהוא אב הנכדים שלי. יסמין נשלחה לבית הילדים שלושה ימים אחרי שהיא נולדה. עם צפריר, זכיתי להיות קצת יותר. את ילדיי ראיתי בכל יום מ- 4 עד 5. היינו רואים סרטים ומשחקים במשחקי קופסה. זה היה החלק האהוב עלי ביום.

כמו שאמרתי, לצפריר יש ילדים. כמה ימים לפני שנולד נכדי הראשון הייתה בעיה בכליות ואושפזתי. ב- 1 בלילה קיבלתי טלפון וצפריר בישר לי שנולד לי נכד. פרצתי בבכי של אושר. ובאותו רגע החלטתי להפסיק לעשן.

יצאתי לפנסיה יותר מאוחר מהמקובל בקיבוץ. מכיוון שהיא מאוד טובה בעבודתי, וגם כי הטכנולוגיה מאוד התפתחה.

סדר יומי הולך כך: אני מתעוררת בשעה 5 בבוקר ועושה התעמלות, אוכלת ארוחת בוקר ויוצאת. או לטיול, או לקורס או לישיבה. אני מאוד פעילה בקיבוץ ואחראית לרוב הטיולים, החוגים, ולמועדון. אחר כך אוכלת בחדר האוכל. עוד הרצאה אחת ואז אני חוזרת הביתה. אוכלת ארוחת ערב. והולכת לישון ב- 11.

מסר לדור הצעיר: אל תחשבו על העתיד, חיו את ההווה.

הזוית האישית

אראלה: נהניתי מאוד, הנכדה הקשיבה וכתבה את סיפורי בצורה יוצאת מהכלל היוזמה מבורכת.

רונה: סבתא סיפרה לי את סיפורה, לא ידעתי שיש לה סיפור כל כך מעניין ומפתיע. אשמח ללמוד על כל השורשים שלי.