מאגר סיפורי מורשת

שמי כרמלה סולומון, נולדתי ב1948 ברומניה בעיר בוקרשט

בשנת 1961אני ומשפחתי עלינו ארצה מרומניה. לאחר נסיעה ארוכה ברכבת לרומא שבאיטליה, טסנו ארצה במטוס. אני הייתי אז בת שלוש עשרה. בשדה התעופה קיבלו את המשפחות של העולים, קיבלנו תעודות והציעו לאבי לעבור לאילת, כי שם הוצעה לו עבודה מתאימה. באותו היום אבי יצא בנסיעה במונית לאילת. שם הוא קיבל דירה של שלושה חדרים, וציוד בסיסי. למחרת הוא התחיל לעבוד, ועבד שם שיצא לפנסיה.

כל הדירות באילת היו מצוידות בdesert cooler,מזגן פשוט עם מנוע ולוחות קש מסביב שמרטיבים במים וכך נוצר אוויר קר. מים לשתייה קיבלנו באמצעות מכלית שהגיעה פעם ביומיים לשכונה וחילקה מים לתושבים. ירדנו עם דליים וכלים נוספים, ואורגנו מי שתיה ליומיים הבאים. גם קרח חילקו ע״י משאית כי היה לנו מקרר שקירר באמצעות קרח. למרות כל הקשיים העולים היו שמחים ורגועים, והייתה אווירה של חופש. כל הילדים חויבו ללכת עם כובע טמבל, כדי להגן עלינו מפני השמש. היהלום שבכתר באילת היה כמובן הים. החוף היה מלא אבנים וסלעים שבמשך הזמן סולקו, ואת מקומם טפס חול רך ונעים. הילדים נהגו ללכת לים אחרי הלימודים כדי לטבול במים הקרים בשיא החום בצהריים. בחזרה הביתה, הרטבנו מגבות וכיסינו את הראש והכתפיים. עד שהגענו הביתה המגבת היתה יבשה לגמרי. גם הקומזיץ נערך על שפת הים בערב. באותה הזדמנות דרכתי בטעות על קיפוד ים ולקח לי שבוע ימים, עד ששוב יכולתי לדרוך על הרגל.

העיר גדלה והתפתחה יחד עם המשפחה שלי. כל שנה נוספו שורות של דירות. עולים חדשים הגיעו, נסללו כבישים, נוספו מדרכות ונטעו עצים. ארבע שנים אחרי זה, כאשר התגייסתי כבר היו שכונות חדשות. המדבר לא נראה יותר ברקע. מעולה חדשה הפכתי להיות "ישראלית ותיקה".

כיום אני מתגוררת בעיר חיפה , יש לי בת ושמה דנה, אמא של עידו ושלושה נכדים מתוקים: עידו, גיא ואייל.

הזווית האישית

סבתא: היה כיף מאוד והייתי רוצה לבוא לבית הספר לפעילויות נוספות .

עידו: היה כיף מאוד ולמדתי הרבה על סבתא.