מאגר סיפורי מורשת

שמי בל, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מעלה סיפור מורשת על סבתי סופי אל מאגר התכנית.

שמה של סבתי הוא סופי ניסנוב, היא בת 62 והיא נולדה בשנת 1960. היא נולדה במדינת אזרבייג'ן, בעיר באקו, ועלתה לארץ ישראל בשנת 1994 כאשר היו לה כבר שני ילדים, הגדול בן 11 וחצי והקטנה בת 9 וחצי. מקצועה העיקרי הוא מורה למתמטיקה, גם באזרבייג'ן וגם בארץ. להוריה של סבתי קראו מירה ושלום, שניהם נולדו גם באזרבייג'ן, שלום נולד בקובה ומירה נולדה גם בקובה אבל גדלה בבאקו רוב שנות חייה. אביה עסק בהנדסת נפט ואמה הייתה מורה לביולוגיה וכימיה.

סבתי גדלה בבאקו, היא הייתה בגן רוסי מכיוון שבבאקו היה רק רוסי או מוסלמי, כי לא היו גנים ובתי ספר יהודים. הייתה לה ילדות טובה, הילדים תמיד שיחקו ביחד בחצר כי לא היו מסכים וטלפונים. בקיץ היא הייתה נוסעת עם ההורים שלה לטייל ברוסיה והם נסעו לשם ברכבת, היא אהבה מאוד לנסוע לרוסיה ונהנתה שם תמיד. הם אהבו לשחק בכדור, חבל קפיצה, בחישוק, מחבואים, תופסת ועוד. כשהיא הייתה בגן חובה היא שמעה ילדים אומרים שהיהודים שותים דם ובתור יהודיה זה גרם לה מאוד להתבייש בזה שהיא יהודיה והיא לא רצתה לספר להורים.

בבית הספר סבתי למדה טוב והשקיעה בלימודים אבל היא זוכרת שלא הזכירו אף פעם את ישראל, בבית הספר המורה שלה לגאוגרפיה היה יהודי והם למדו על הים התיכון, הוא דיבר על כל המדינות סביב הים התיכון אבל הוא לא הזכיר אפילו פעם אחת את ישראל. כשהיא הייתה בת 7 הראו בטלוויזיה את המטוסים במלחמת ששת הימים, ואביה התרגש שמראים מה קורה בישראל ומתגאה בארץ ישראל שמצליחה במלחמה, אבל בטלוויזיה הראו אחרת, הראו שארץ ישראל היא מדינת עם אנשים רעים שרק רוצים להרוג אנשים. כשסבתי הייתה קטנה אז אמה תמיד רצתה שהיא תהיה רופאה, וסבתי רצתה להיות רופאה אבל רופאה מיוחדת! רופאה בבית ספר, סבתי תמיד רצתה לעבוד בבית ספר ותמיד להיות מורה ובסוף חלומה התגשם.

משפחה של סבתי עלתה לארץ בשנת 1994, והיא מספרת שהייתה לה הרגשה שהיא באמת באה הביתה, למרות שלא הייתה בארץ קודם לכך. לפני שהם עלו לארץ, סבתי עבדה כעבודה שנייה בסוכנות היהודית בבאקו גם כמורה, אז תוך כדי היא למדה עברית ולמדה להכיר את התרבות הישראלית, זה עזר לה מאוד בעלייה ובהסתגלות בארץ. בעלייה לארץ היו גם קשיים, היא רצתה לעבוד בארץ אבל רמת העברית שלה הייתה מאוד נמוכה בשביל למצוא עבודה, הם עלו לארץ בלי כסף והיא הייתה חייבת למצוא עבודה, אז היא לקחה קורסים במכללת לוינסקי למרות שסיימה תואר באוניברסיטה בבאקו, אבל היא הייתה חייבת ללמוד גם בארץ כדי לקבל תעודת הוראה בישראל. היה באור עקיבא מרכז למידה כדי לעזור לתלמידים במקצועות שקשים להם וזה עזר לה לקבל כסף בשביל ההתחלה, וככה היא גם עזרה להרבה ילדים. עכשיו, אחרי הרבה שנים, היא פוגשת את האנשים האלו כאנשים מצליחים ומוצלחים והם מודים לה מאוד.

מקצועה של סבתי הוא מורה למתמטיקה, בכל השנים בהן היא מורה היא הספיקה לעבוד בהרבה מקומות: במרכזי למידה דרך מתנ"סים, בקורסים לאנשים מבוגרים מובטלים – היא עזרה להם להתכונן לבגריות, עזרה לנוער לסיכון בפרוייקט הילה עם ילדים שהיו במעצר, שהסתבכו בחיים ובסוף היא עזרה להם להוציא תעודת בגרות, ולבסוף היא עובדת עד עכשיו באולפנית חדרה.

החפץ המיוחד שעובר אצלנו בדור לדור ממשפחה הוא מגש קטן שעליו היו שמים פמוטים עם נרות עליהם לכבוד שבת. החפץ עבר מסבתא רבתא שלה לסבתא שלה ולאחר מכן לאימא שלה ולבסוף אל אמה.

לסבתי אין ממש תחביבים, אבל יש לה דבר שהיא מאוד אוהבת לעשות והוא ללמד ולפתור תרגילים קשים. אבל יש לה סוג של תחביב: מכל מדינה שהיא טסה אליה או שמישהו קרוב טס אליה, להביא או שיביאו לה בובות קטנות, בשמלות ובגדים מסורתיים של המדינה והיא אוהבת מאוד לאסוף אותן. סבתי מאוד אוהבת לטייל בעולם ובארץ ומרבה לעשות זאת גם דרך בית הספר. היא גם מאוד אוהבת לבשל מאכלים מסורתיים קווקזים והיא מבשלת אותם מאוד טעים.

סבתי וסבי הכירו דרך חתונה של קרובי משפחה שלה. אמה של סבי הייתה חברה של בת דודה של סבתי. אמו של סבי שאלה את חברתה על סבתי ואמרה שהיא נראה בחורה טובה והיא רוצה להכיר את הבן שלה. לאחר כמה זמן אמה של סבי וסבי הגיעו ביחד לביתה של סבתי והם התחילו לדבר ולהכיר, והם עד עכשיו ביחד. בשנת 1982 נולד לסבתי בן בכור, היא סיימה בקיץ את האוניברסיטה ובנה נולד בסוף נובמבר. כשהוא נולד הייתה התרגשות רבה סביבו מכיוון שזה ילד ראשון והיא תמיד רצתה ואהבה ילדים. בשנת 1984 נולדה לסבתי בת שזו אמי, באותה תקופה הייתה בארץ תקופה מאוד קשה ולא טובה וזה הגיע למצב שלא היה אוכל לתינוקות ולא היה לסבתי איך להאכיל את אמי, היו תורים ארוכים בשביל לקנות חלב או לחם ולא היה לה תמיד זמן והיה מאוד קשה עם ילדים קטנים. זה הוביל לכך שאמי לא הייתה מרגישה טוב בגלל שלא היה אוכל נורמלי להאכיל אותה. אחר כך המצב התחיל להסתדר קצת בגלל עזרה של הורים ומשפחה. בשנת 1995 נולד הילד הקטן של סבתי, בגלל שסבתי מאוד אהבה את הארץ וראתה שיכול להיות פה טוב לגדל ילדים, אז היא רצתה ילד ישראלי, היא רצתה לגדל ילד אחד בארץ בתנאים הכי טובים שיוכל לקבל.

בגלל שסבתי מורה היא עבדה מהבית ולא הפסיקה ללמד, היא ראתה שלילדים קשה ללמוד מהזום אז היא מצאה רעיון: במקום לכתוב בלוח שהיה לא נוח בזום, היא הכינה קופסא מיוחדת מקרטון ושמה בפנים דף ומעל צילמה את זה ואז כתבה רגיל על הדף, כך שיהיה נוח ומובן לכולם. בתחילת הקורונה עוד לא יכלו לשתף מסך אז זה היה יותר קשה ללמד ככה, אבל למרות הקורונה היא השתדלה וניסתה כמה שהיא יכולה להכניס הכל על פי תכנית הלימודים. סבתי היא בן אדם מאוד משפחתי וחברותי והיה לה מאוד קשה להישאר רק בבית בלי לראות אותנו המשפחה שלה, אבל היא תמיד הייתה מאוד מאוד אופטימית וקיוותה שבסוף הכל יהיה טוב ויסתדר.

סבתי מאוד רצתה לעבוד כמורה בישראל בבית ספר, היא עבדה רק בפרוייקטים לא רשמיים בתוך בית הספר בגלל שהיא לא ידעה טוב מספיק עברית בשביל ללמד בבתי ספר, למרות שכשהיא למדה בלוינסקי בהתנסות הייתה לה מנחה שאמרה לה שהיא חייבת לעבוד בבית ספר, כי היא אהבה מאוד איך שסבתי לימדה. אבל תמיד היה לה מאוד קשה למצוא מקום והייתה סוג של 'מקום שני' בבית ספר, כמו ממלאת מקום אבל לא כמורה. כשהיא הגיעה לאולפנית, שזה בית ספר דתי, היה לה קשה כי היא לא ידעה תפילות טוב. כשהיא ראתה איך ילדים שרים בבוקר תפילות, היא ביקשה מהתלמידים ללמד אותה לעזור, ואז היא לימדה אותם טוב והבינה טוב את הסידור, הכירה אנשים טובים וקיבלו אותה יפה. הם ראו שהיא באמת משקיעה ועובדת מכל הלב והיו תוצאות טובות עם הילדים שהיא לימדה. מוסר ההשכל שסבתי רוצה להעביר מהסיפור הזה, הוא לא להתייאש אם משהו לא עובד ולהישאר אופטימי, לנסות כל מה שאפשר ורק לא לוותר, לדבוק במטרה שלך ולא להתייאש גם אם קשה.

הזוית האישית

בל הנכדה המתעדת: בחרתי לתעד את סבתי כי בעיני היא אדם מאוד מעניין ויש לה הרבה סיפורים, לפי דעתי אנשים צריכים לשמוע את הסיפורים האלו. למדתי בתהליך שבתכנית שצריך להמשיך להיות חזקים ולא לוותר אם קשה, גם אם לא תמיד מצליח. נתרמתי בלהכיר את סבתי לעומק ולהבין כמה בן אדם אוהב ומיוחד היא.