מאגר סיפורי מורשת

שלום, אני אביבה גולדשטיין. נולדתי בשנת 1958. נולדתי בארץ ישראל, בבית חולים בכפר סבא. שם אמי רחל ושם אבי יעקב. יש לי שמונה אחים ואחיות: יגאל, ניצה, יהודית, דינה, ויקטור, יוסי ואילנה.

הוריי עלו לארץ ישראל מטריפולי, הם הגיעו למעברה בפרדסיה. גרנו שם שלוש שנים ועברנו לשכונת בן ציון שגם נמצאת בפרדסיה. קיבלנו דירה קטנה מאוד בעלת שני חדרים ובבית הקטן הצליחו לגדל שמונה ילדים קטנים. ישנו בצורה מאוד מוגבלת: כמה ישנו על הספה הנפתחת, כמה ישנו על מזרנים והוריי ישנו בחדרם. ביתנו היה נקי ומסודר למרות כל מקומות השינה השונים. בבוקר היינו מתעוררים לבית הספר, היינו עצמאים: הכנו כריכים לבד, סידרנו את הבית, הכנו את שיעורי הבית לבד ואפילו ליוויתי את אחיי הקטנים לגן. הוריי מאוד רצו שנצליח בלימודים, אבי הקפיד על שעות היציאה ושעות החזרה לבית, הייתי די מוצלחת בלימודים ונשמעתי להורים.

אמי הייתה עקרת בית, היא גידלה אותנו וטיפלה בנו. אמי הייתה אישה של בית, אישה שאוהבת לבשל, ודאגה שנהיה נקיים ומאושרים. האופי של אמי הוא האופי הכי מיוחד שהכרתי, היא הייתה שקטה ועדינה, תמיד משתדלת לתת את כל מה שאנחנו צריכים. עם אמי הייתי פתוחה יותר לספר דברים, והרגשתי איתה יותר חופשיה. אבי היה עובד אגד. אבי היה אבא טוב, אבא מסור, אכפתי, דואג שלא יחסר לנו שום דבר, עם אבי הייתי יותר סגורה, פחות תקשרתי איתו. אמי הייתה אישה יפה, שערה היה שחור וחלק. לאבי היה שיער קוצים שחור, והוא היה מיוחד מאוד בעיני אמי. לפי סיפורה של אמי, הוריי היו בני דודים, ואבי היה מחזר אחרי אמי למשך תקופה. בסוף התחתנו בגיל עשרים ואחד. בעלי ואני נפגשנו בשירות הצבאי ובעלי לעתיד חיזר אחריי, חברים שלנו יזמו פגישה בבר, שם התאהבנו והתחתנו.

הוריי מאוד מאוד שמרו עלינו באותה תקופה משום שבאותן השנים היו הרבה מקרים של חטיפות של ילדים קטנים ובנוסף היו העברות של ילדים למשפחות אומנה. לאחר שהיינו חוזרים מבית הספר היינו הולכים לבית השכנים ומשחקים יחד או שהיינו יושבים ומכינים את שיעורי הבית יחד וכמובן שהיינו מקפידים על החוקים שאבי פקד עלינו (בשעה שבע בערב הגענו הביתה ובשעה שמונה בערב כבר נרדמנו).

לאחר שאחי הגדול נולד, נולדו אחריו עוד שלוש בנות ואני הרביעית (אביבה). אמי קראה לי אביבה (אביב) מפני שרצתה בן ופתאום נולדו אחרי עוד שני בנים ובת. אחי הגדול יגאל נפטר מדום לב בגיל ארבעים ושבע, ואחותי דינה הייתה חולת סרטן, היא נפטרה בגיל חמישים ושש.

בתקופת צעירותי (גיל השלושים של חיי), עבדתי כמזכירה של עורכת דין וכיום אני מטפלת בקשישים. (בעבר בעלי עבד במשטרת ישראל ובגיל שישים וחמש עזב לפנסיה.

הזוית האישית

גילי: בכתיבת הסיפור הרגשתי שאני מכירה עוד חלק בסבתי שלא הכרתי בה אף פעם, בחלק מהסיפור הרגשתי שמחה בשבילה ובשביל משפחתה ובחלק אחר הרגשתי עצובה על מקום המגורים שלהם.

סבתא אביבה: בראיון הרגשתי כאילו שחזרתי לעבר, לתקופת ילדותי ונזכרתי במשפחתי בצורה שמחה ובצורה עצובה.