מאגר סיפורי מורשת

שמי המיה רבקה לבנון, אני קרויה על שם סבתא רבא שלי שהיא אמא של סבתא תרצה, שאת סיפורה אני מתעדת. אני בת שתיים עשרה, הבכורה מבין ארבעה אחים. הוריי הם שירה (בת של סבתא) וצבי, וזהו סיפורה של סבתי.

                                                    מילדה בהולנד לסבתא בישראל

סבתא תרצה נולדה  ב1961 ב"דיונטר" שבהולנד, להוריה אדית רבקה ובנימין סמואל. סבתא היא השישית במשפחתה מתוך שבעה אחים. הילדים במשפחת סמואל הם: שושנה, שמחה, שולמית, רוני, אסתי, סבתא (תרצה פרידה) וגדעון. אבא של סבתא (שהכינוי שלו זה "אופה") גידל פרות. ואמא של סבתא (שהכינוי שלה הוא "אומה") לא עבדה ונשארה בבית. סבתא הייתה ילדה חמודה ומתולתלת.

סבתא, אסתי ושולמית שהם אחיות שלה,

(מימין לשמאל: סבתא, שולמית, אסתי) התמונה צולמה ליד האוטו של סבא שלהן בביתן בהולנד

סבתא שלי (תרצה פרידה) קרויה על שם אשתו של סבא אהרון יעקובס, ששמה סבתא פרידה. מעניין לציין שסבתא פרידה הייתה עדיין בחיים כשסבתא שלי נולדה.

סבתא מספרת: "היה לנו בית יפה מאוד ואומה הייתה מסדרת, מארגנת ומקשטת אותו. ליד הבית הייתה לנו פנימייה של בנות, והיה דשא גדול שהיו רצות בו ארנבות. אני ואחותי אסתי תמיד רצינו לתפוס אותם, אבל כמובן שלא הצלחנו. הסוודר שאני לובשת בתמונה עדיין שמור לי בבית. כשגרנו בהולנד, ליד הבית שלי הייתה לנו גינה עם דשא וגדר חיה, ומאחוריה היה הבית של השכנים. השכנים היו זוג בלי ילדים, אנחנו היינו משפחה עם הרבה ילדים, וכשעברנו לגור לידם הם נבהלו מהרעש… אז הם מיד שתלו גדר חיה כזו. בהמשך הפכנו לחברים."

הילדות בהולנד

בהולנד סבתא לא יכלה ללכת לאכול אצל חברות, כי האוכל לא היה כשר. אומה הייתה לוקחת את סבתא לגן בבוקר, וכשהיא עלתה לבית הספר היא הלכה ביחד עם אחותה אסתי. כל הבנות בכיתתה היו גויות והיא הייתה היהודייה היחידה בכיתה. היא למדה בהולנד עד כיתה א', ואז הם עלו לארץ. בהולנד הייתה לסבתא חברה אחת שקראו לה מריאן, הם חשבו שהיא גויה, ובהמשך הם גילו שהיא יהודייה, אמא שלה אחרי השואה לא רצתה שידעו שהיא יהודייה, והסתירה את יהדותם. סבתא שמרה איתה על קשר גם אחרי שהם עלו לארץ. בהמשך הם התכתבו קצת אבל אז ניתק הקשר, וכל אחת בחרה בחיים שונים.

המשפחה הזו גרה ליד המשפחה של סבתא, והבת הגדולה שלהם, אנט, הייתה באה לבקר ובביקוריה ראתה איך חוגגים שבתות וחגים, וככה היא התקרבה קצת ליהדות. היא חקרה קצת, וגילתה בעצם שהיא יהודייה כי אמא שלה יהודייה. היא עלתה לארץ ביחד עם המשפחה של סבתא והתחתנה, ועכשיו הם מנהיגים ומשמרים את הקהילה היהודית בהולנד.

 סבתא שלי עם סבא שלה, כשהיא הייתה קטנה 

התמונה צולמה בגינה של סבא שלה שקראו לו אהרון יעקבס והוא אבא של אומה.

 בתמונה רואים את סבתא ואת גדעון (אחיה הקטן) יושב לפניה

התמונה צולמה גם היא בהולנד בבית של סבתא. אפשר לראות את שולחן הכתיבה ואת הטלפון. בתמונה רואים את סבתא ואת גדעון (אחיה הקטן) יושב לפניה. אפשר לראות שלמעלה על הקיר תלויה הקופה של "קרן קיימת לישראל" שהייתה מאוד חשובה ומיוחדת" היה לנו בית יפה מאוד ואומה הייתה מסדרת, מארגנת ומקשטת אותו."

העלייה וההסתגלות לארץ

בית הספר – סבתא עלתה לארץ בגיל שבע בשנת 1969 עם משפחתה. "כשהגענו לארץ למדתי בכיתה ב' בירושלים. הייתי עולה חדשה והגעתי כל יום לבית הספר, לא הבנתי את השפה, וזה לא היה כמו היום שיש מורה שעוזרת. היה לי ממש קשה בהתחלה, והשתלבתי בהדרגה. בכיתה ג' שוב עברנו דירה, כי אומה ואופה חיפשו בית גדול לכל הילדים. עברנו לרעננה ולמדתי בבית הספר "יבנה".

בהמשך עברנו שוב דירה לחדרה. עברנו אחרי פסח, באמצע שנת הלימודים, ואני עברתי לכיתה ג' בחדרה". השיעור שסבתא אהבה מאוד היה "שיעור מלאכה", מה שנקרא היום "שיעור אומנות". סבתא מספרת: "הייתה לנו מורה שקראו לה בת שבע, והיינו הולכות לחדר מלאכה. העבודות שעשינו היו בעיקר תפירה. היו חמש או שש מכונות תפירה כמו שהיה פעם. לימדו אותנו להשחיל חוט במחט של מכונת התפירה, ולפי הסדר בנות היו ניגשות ותופרות. היינו גם רוקמות בשיעור ומכינות בעיקר דברים שימושיים. הייתי עושה דברים ממש יפים, עם כל מיני סוגים של רקמות וחוטים." סבתא שמרה את כל העבודות שלה מבית הספר היסודי, ועד היום יש לה שקית עם כל העבודות שלה. "בחג פורים בארץ התחפשתי להולנדית." מספרת סבתא "אומה תפרה לי חצאית, נעלתי נעלי עץ והיה לי סינר. אפשר לראות בתמונה, שכל הבנות מהכיתה מסתכלות עליי כי הייתי שונה." סבתא סיפרה שלבית הספר הם היו הולכים עם תיק אוכל וילקוט, הילקוט היה מאוד שונה מהילקוטים של היום. בהמשך סבתא למדה באולפנה בכפר פינס.

הבית של סבתא – בבית הייתה שעה קבועה, בה כולם היו אוכלים יחד. לא היו פלאפונים וטלוויזיה, ודברים שהסיחו את הדעת כמו היום. הם היו אוכלים דברים מאוד פשוטים, לחם וממרחים (סלט לא היו אוכלים בהולנד). סבתא מספרת שכילדה היא  לא הייתה עושה מטלות בבית. "הייתי הילדה הקטנה והמפונקת, אני קרויה על שם אמא של אומה, אז היא מאוד אהבה אותי. כילדה, הייתי עושה בעיקר בלגן. היו לי אחים גדולים שהם היו יותר שותפים. ככל שגדלתי עשיתי יותר, סידרתי מטבח, והכנתי אוכל. הבית היה תמיד מסודר ,כי אומה הייתה כל היום בבית, היא לא יצאה לעבוד. כילדה היה לי סדר יום קבוע: הייתי חוזרת הביתה ואוכלת. תמיד הייתה ארוחת צהרים בשרית. לאחר הארוחה, הייתי הולכת לחברות או רואה קצת טלוויזיה, הייתי הולכת גם לבני עקיבא עם חברות, או עושה עבודות יצירה עם אומה שהעסיקה אותנו הרבה"

לאומה ואופה היתה מאוד חשובה האמונה, וכן להיות משפחה דתית ששומרת מצוות, ולכן הם גם עלו לארץ, למרות שזה היה להם מאוד לא פשוט. בהולנד הייתה להם עבודה, בית גדול ומעמד בקהילה. לעומת זאת בארץ היה להם קשה מאוד. אבל הם התאמצו ועשו כל זאת כדי שתהיה להם משפחה יהודית ששומרת מצוות.

זיכרונות ילדות

סבתא זוכרת מהילדות שסבא שלה בא לבקר אותם פעם פעמיים בשנה. בזמן הזה הם היו עושים "ארגון מחדש של הבית" כי אומה הייתה הבת היחידה שלו, והיא עלתה לארץ למרות שהוא לא כ"כ אהב את הרעיון, ולכן כל פעם כשהוא היה מגיע, הםהיו מסדרים הכול כדי להראות לו שממש טוב בארץ.

"אני זוכרת שהיינו נוסעים הרבה לחופשות וטיולים, והיה לנו קרוון. היינו נחשבים עשירים, בגלל שבאנו מהולנד, והיו לנו כל מיני דברים טכנולוגים או דברים שלא היה לאחרים. פעם היה קטע שהיו עושים צורת V עם האצבעות שזה אומר "וילה", בית גדול ופרטי עם גינה. וה- V השנייה זה אומר "Volvo" שזה אוטו שנחשב יוקרתי כזה, ולנו באמת היה אוטו כזה. אופה תמיד נסע ב- Volvo , והיה לנו גם בית פרטי גדול עם גינה. אז היו עושים לנו ככה לפעמים".

"בראש השנה הראשון אחרי השואה אומה הלכה עם אבא שלה לבית הכנסת, ובדרך הם פגשו שלושה חיילים קנדים, שהבינו שהם יהודיים כי החיילים בירכו אותם ב"שנה טובה". אבא של אומה (אהרון יעקבס) הזמין אותם לארוחה. אומה שמרה על קשר עם אחד החיילים, שקראו לו מורי שוורץ, והתכתבה איתו במכתבים פעם פעמיים בשנה. אחרי שהוא התחתן היא התחילה להתכתב גם עם אשתו ,שקראו לה אסתר שוורץ שהפכה לחברה שלה. אחרי עשרים וחמש שנה, לאחר מלחמת יום כיפור, הם באו לבקר בארץ, וזה היה נורא מרגש, כי זאת היתה הפעם הראשונה שהם נפגשו. ועד היום יש לי בבית צלחת שהם הביאו לאומה בביקור שלהם. "

"ושמחת בחגיך והיית אך שמח"

סבתא גדלה בבית מסורתי בתקופה שלאחר השואה. בחגים היה להם מאוד חשוב לשמוח ופחות לדקדק במצווה. והיה להם מאוד חשוב לשמור על המסורת, ולארח הרבה אורחים. לאומה ואופה היו שבעה ילדים, אז בהולנד זה היה מאוד נדיר, כי אחרי השואה למשפחות היה רק ילד אחד, או שניים, אבל היה להם מאוד חשוב להביא הרבה ילדים, ולהיות משפחה יהודית גדולה כדי שעם ישראל יגדל.

סבתא מספרת על החגים: "בחג הסוכות בהולנד היה מזג אוויר קר, אבל בכל זאת בנינו סוכה. אופה היה בונה את הסוכה מכל מיני אביזרים, דלתות ותריסים שהוא היה שומר, ואומה תלתה כל מיני בדים וקישוטים מוזרים, הם בעצם היו מקסימים, אבל הם היו שונים מכל שאר הסוכות. היינו תולים כל מיני קישוטים שתהיה סוכה יפה ונחמדה. המאכל המסורתי בחג סוכות היה כרוב ממולא, מכיוון, שהאוכל בסוכה היה מתקרר מהר ממזג האוויר ששרר, ובגלל שהכרוב ממולא וסגור הוא לא מתקרר מהר. אומה הייתה מכינה גם טחול ממולא." בהמשך, כשעברנו לגור בארץ, בני המשפחה המורחבת היו באים ועוזרים לבנות את הסוכה. אופה לא וויתר ועד כמה שהוא יכול המשיך לבנות סוכה. "בשנים האחרונות גרנו בבניין בקומה השלישית והסוכה הייתה למטה. מאוד עייף את אומה לרדת ולעלות כל פעם עם האוכל, אז היה לנו סל כזה שאתו היינו מורידים את האוכל. בחג הסוכות אירחנו הרבה אורחים. לא הקפדנו לישון בסוכה. בשמחת תורה, אני ממש זוכרת בתור ילדה, כשהייתי בת חמש בערך, היינו מגיעים לבית הכנסת. היה בית כנסת אחד, והיו מחלקים בו שקיות ממתקים. לי נתנו לרקוד עם הפעמונים של ספר התורה. אני אפילו זוכרת את השיר ששרו בהולנדית.

"חנוכה היה חג מיוחד ומאוד אהבנו אותו סביב הדלקת הנרות. אופה היה מדליק בחנוכייה מיוחדת שעברה מדור לדור. ומכיוון שהחג היה במקביל לחג של הנוצרים בהולנד, שבו היה איש שהיה מחלק מתנות (סנטה קלאוס) עשו כך שגם ליהודים תהיה מסורת של מתנות. אופה ואומה היו שמים לנו בפתח הבית, סל כביסה גדול עם הרבה מתנות, היו דופקים ואז מתחבאים, ואנחנו היינו פותחים את הדלת ואומרים "יה! חנוכה Men הביא לנו מתנות." היינו יושבים במעגל עם אופה ואומה, וגם הדודים שגרו בעיר שלנו באו ועשינו את מעגל חנוכה, שהיום זה הפך למסורת וכל אחד בבית שלו עושה מעגל חנוכה.

"לחג הפסח אומה הייתה מכינה מאכלים מיוחדים כגון בשר כבוש. זה היה המאכל המסורתי של פסח. היינו מכינים אותו שבועיים לפני, ואופה היה קונה בשרים משובחים. היה סיר חום גדול (שהיום יש לי אותו בביתי) ואומה הייתה מכניסה לתוכו את הבשר עם המלח, וכל פעם היו הופכים אותו ואופה היה מתעסק עם זה. ליל הסדר היה שמח, הוא לא היה "כבד". אכלנו הרבה חרוסת, ולא היה ממש מוקפד לפי כל הדקדוקים והמצוות, יותר הקפדנו להיות בשמחה גדולה. לדוגמה כשקראנו את ההגדה, היינו קוראים עם כל מיני מנגינות מצחיקות. בליל הסדר תמיד כולם חיכו למרק עם הכופתאות, לאופה היה זמן מדויק, שבו הוא שם את הכופתאות במרק. כשקראנו את ההגדה לאופה ואומה היה מאוד חשוב להזכיר את המשך הדורות.

"לאומה ואופה היו הרבה מסורות ודברים מהבית שלהם, אבל היו דברים שהם המציאו לבד, בשביל שתהיה  מסורת למשפחה שלהם, הם האמינו שככל שיש לך יותר סיפורים, מנהגים ומסורות, אז אתה יותר יכול לשמור על המסורת. מסורת זה משהו שאתה מוסר ומעביר אז אם אין לך מה להעביר אין מסורת. גם אומה וגם אופה כל אחד בדרך שלו העבירו לנו את מה שחשוב.

עניין האוכל היה מאוד משמעותי בבית של סבתא (וגם היום), היתה הרבה התעסקות סביב האוכל. אומה הייתה מכינה כל יום אוכל טרי. היה בשר, תפוחי אדמה מבושלים, ירק מבושל ובנוסף מרק. זה היה חובה שיהיה את הדברים האלה. עוף ואורז לא אכלנו, אומה התחילה להכין זאת רק בארץ. היה הרבה בשר ודברים טובים, ומצד שני הרבה תפוחי אדמה מבושלים כמו בהולנד. תמיד היה אוכל טעים. בהולנד אופה היה מביא בשר הביתה ואנחנו היינו צריכים להכשיר, לא כמו היום שקונים בסופר. זה היה תהליך מאוד ארוך.

יום אחד אופה שחט פרה, והביא את כולה הביתה (עם כל הגוף הראש הרגליים וכו') ושם אותה באמבטיה כדי להכשיר אותה. הראש של הפרה היה בסל כביסה מכוסה במגבת, ואני באתי ופתחתי את סל הכביסה ומה ראיתי בפנים? ראש של פרה! מאוד נבהלתי.

אופה ואומה מאוד התאמצו לשמור על כשרות וזה היה להם מאוד חשוב. בהולנד היינו צריכים לקנות את האוכל באמסטרדם. פעם בשישה שבועות בערך, אומה ואופה היו נוסעים לאמסטרדם והיו קונים את האוכל. היו לנו מקפיאים ענקיים, ושם היינו שמים את האוכל כדי שישמר לזמן רב. אומה ואופה היו קונים הרבה לחם ובשר, כי בעיר שבה גרנו לא היה אוכל כשר. הייתה לנו עוזרת בית שהייתה עושה הכול, אבל אומה לא הסכימה שתבשל.

אומה תפרה לנו הרבה בגדים. לכל חג היו לנו בגדים חדשים, תמיד היינו ממש יפים ומגונדרים, בהתחלה אומה תפרה לנו, אני זוכרת שפעם בכמה זמן הייתה באה אלינו תופרת ותפרה לנו בגדים ממש יפים, ותמיד אני הייתי לבושה הכי יפה. לפעמים היו לנו בגדים קצת מוזרים, כי לאומה היה ממש חשוב שנלך עם צווארונים."

תפילות וברכות

בבית של סבתא היו שרים את ברכת המזון כל המשפחה יחד. אחד הדברים שאופה הקפיד עליהם, היה ברכת המזון בקול רם, זה היה לו מאוד חשוב. "כולנו היינו יושבים ליד השולחן, ואופה חילק לכל אחד קטע והוא היה אומר:" אוי ואבוי למי שקם באמצע"

בהולנד, אופה היה מראשי הקהילה, הוא היה מארגן את המניינים בבית הכנסת. ביום חמישי בערב אופה היה מתקשר לכל מיני אנשים יהודים, והיה משכנע אותם להגיע לבית הכנסת להשלים מניין, והם לא יכלו לסרב לו. ולכן בזכות אופה תמיד היה מניין בשבת. רוב המניין היה מהמשפחה שלנו, אבל עדיין היה צריך שיבואו עוד אנשים להתפלל. אחר כך אנשים היו אומרים שהם לא יכלו לעמוד בשכנוע של אופה."

"בארץ, כשעברנו לבית יוליאנה אז לא היה מניין, זה היה כשאומה הייתה חולה, ואופה לא ממש שם לב לבית הכנסת. אחרי שאומה נפטרה ואופה היה צריך לומר עליה קדיש, אז הוא פתאום ראה שאין מניין והוא לא הבין איך אין מניין. הוא התחיל לשכנע אנשים שיבואו לבית הכנסת, ועבר מבית לבית. הוא אפילו התקשר לרב של הגרעין התורני, וביקש מהם שיבואו לחזק את המניין. בזכותו עד היום יש מניין. ותמיד מזכירים שאת הכול אופה עשה."

השינוי שעברה המשפחה של סבתא בעקבות העלייה ארצה

"בהולנד היינו בין המשפחות הדתיות בעיר וכולם באו אלינו. היינו משפחה עם הרבה הכנסת אורחים. כשעלינו לארץ, אומה ואופה בעצם גילו שיש פה בארץ הרבה זרמים, והמון סוגים של יהדות. יש דתיים יותר ודתיים פחות, ובחו"ל אין כזה דבר חילוני ודתי, כולם יהודיים, במיוחד אחרי השואה. כי מה זה משנה? בשואה, הגרמנים לא הבדילו בין יהודי חילוני ליהודי דתי, הם הרגו את כולם, אבל בארץ פתאום זה נהיה מאוד בולט. כשאנחנו באנו לארץ אומה ואופה אמרו שהם רוצים לשלוח אותנו לבית ספר יהודי. שאלו אותם איזה סוג של יהודי. אתה רוצה דתי? אתה רוצה חילוני? אתה רוצה חרדי? הם לא הכירו את כל הזרמים האלה, הם היו יהודים תמימים שקיימו את המצוות, ועשו את הדברים שצריך. הם יותר הקפידו על המסורת. הם שלחו אותנו לאולפנה או לביה"ס דתי, ואז אנחנו לימדנו את אופה ואומה כל מיני דברים וכך נהיינו ליותר דתיים. בהולנד אומה הייתה הולכת עם שמלות עם כתפייה דקה, ובארץ היא התחילה לשמור על לבוש צנוע. וגם אופה בהולנד לא הלך עם כיפה כל הזמן, ופה בארץ הוא הרבה יותר הקפיד וגם התפלל שלוש תפילות ביום. לאופה הייתה אמונה מאוד חזקה, רק שהוא לא תמיד הצליח לתרגם אותה למעשים, זאת אומרת להקפיד על כל דבר. אחרי שהגענו לארץ, אופה ואומה התחילו להקפיד יותר, אופה קצת יותר, אומה קצת פחות, אבל הם היו משפחה דתית לכל דבר. שלחו אותנו לישיבות ואולפנה, ובאמת אפשר לראות שכל הדודים הם דתיים, כל אחד בדרך שלו."

"שבת בבוקר יום יפה…"

"בשבת בבוקר אומה הייתה מכינה לכל אחד צלחת ממתקים. ההליכה לבית הכנסת הייתה ממש משמעותית. אנחנו גרנו רחוק מבית הכנסת, אז כולנו היינו יוצאים בבוקר עם אבא שלי, והיינו צריכים להזדרז ולקום מוקדם, להתארגן מהר וללכת לבית הכנס.ת אנשים ממש היו יודעים שמשפחת סמואל עוברת עוד מעט. אנשים היו מסתכלים מהחלון לראות אותנו עוברים, והיו מנופפים לנו לשלום. זה היה ממש טקס כזה של הליכה לבית הכנסת. ולאחר מכן הלכנו לקידוש, שהיה אחרי התפילה בבית הכנסת. כשחזרנו הביתה הייתה ארוחה חלבית טובה. אומה הייתה מכינה דברים טובים. לא היינו אוכלים בשרי בבוקר שבת, ואומה הכינה במקום דגים, הרבה גבינות, חמאה ואכסלך (שזה מאכל הולנדי).

סבתא מספרת על החיים בבית כילדה לניצולי שואה

סבתא היא דור שני לשואה ונולדה שש עשרה שנים אחרי שהיא הסתיימה. ההורים שלה אומה ואופה התחתנו  כארבע שנים אחרי השואה. סבתא גדלה בבית שכל הזמן דיברו על השואה, ומזכירים אותה עד היום. "כל מה שאומה ואופה עשו היה בגלל השואה, כאילו, כדי שזה לא יקרה שוב ושנהיה יהודיים כמו שצריך. הם ממש השקיעו בזה הרבה. הם גם היו צריכים לשקם את עצמם, והם גם היו צריכים לדאוג למשפחות שלהם, ובעיקר היו צריכים להשקיע בילדים שלהם. בגלל שאני השישית במשפחה אז אני פחות הרגשתי את הקושי הזה, אבל אומה תמיד אמרה לנו שנשמח שיש לנו אחיות, כי האחים שלה נהרגו. היא גם הייתה אומרת לנו שנאכל את האוכל, כי להם לא היה. וגם לא לזרוק אוכל וכל מיני דברים כאלה. כל דבר היה מזכיר שואה, כל ארוחה היינו מדברים על השואה, ועל לעלות לארץ ישראל, כל דבר היה מעלה אסוציאציות על השואה. זה היה מאוד נוכח בחיים שלנו. אומה לדוגמה לא יכלה להיכנס למקומות סגורים, וגם אני ככה. אני מעדיפה יותר להיות בחצר, וקשה לי להיות במקומות סגורים. זה אחד הדברים שקיבלתי מאימא שלי, כי היא הייתה במסתור קטן, הרבה זמן, ולא יכלה להיות במקומות קטנים. תמיד היא הייתה צריכה שהחלונות יהיו פתוחים, ושיהיה הרבה אור. כל הדברים האלה הם בעצם תוצאה של השואה.

שעות הפנאי של סבתא

סבתא כיום בת שישים וגרה בפסגות עם סבא שלמה, בבית יפה ומקושט היטב. יש להם שבעה ילדים: תמר, שירה (אמא שלי), דוד, עודד, רחל, והתאומים איתן ואלישע, שהביאו לה המון נכדים. סבתא יצאה בדיוק השנה לפנסיה בשמחה גדולה,  אחרי שהיא עבדה שלושים ושבע שנים כמורה לחשבון ונביא והייתה מחנכת. סבתא הייתה גם מדריכת כלות במשך עשר שנים. לסבתא יש המון תחביבים, אחד מהתחביבים שלה זה ליצור בפסיפס. יש לסבתא בבית סדנת פסיפס. כשאנחנו באים אנחנו אוהבים לעבוד בה. סבתא הייתה עושה גם חוגים וסדנאות של פסיפס. סבתא מאוד אוהבת את הבית שלה. היא אוהבת לסדר, לארגן, לנקות ולקשט את הבית. זה משהו שהיא עושה ממש מתוך אהבה, היא אוהבת לעצב את הבית, קונה דברים ומחפשת באתרי אינטרנט. סבתא אוהבת לקנות דברים וקישוטים יפים לבית. היא אומרת שהבית שלה זה כמו בית הבובות שלה, ושהיא כאילו משחקת בזה.

סבתא מספרת לי: "ממש חשוב לי שהבית יהיה נקי, מסודר ומאורגן, זה עושה לי שקט ושלווה. לפעמים קורה לי שאני נכנסת לבית של אנשים, ומרגישה שהבית עצוב כי ממש חסר לי כל הקישוטים, הווילונות, השטיחים והתמונות". בבית של סבתא יש הרבה קישוטים, תמונות, שטיחים ואהילים וזה משמח אותה. תחביב נוסף שיש לסבתא זה יצירה. "עניין היצירה אצלנו במשפחה הוא מאוד משמעותי ואנחנו אוהבים אותו. אומה הייתה מאוד יצירתית וגם בשואה הייתה עושה הרבה יצירות". סבתא מספרת שהיא ממש זוכרת שבתור ילדה קטנה, אומה הייתה יושבת איתם אחר הצהריים, ועושה איתם יצירות. סבתא אומרת שהיא חושבת שהיא ממש קיבלה את היצירתיות הזו מהבית והילדות שלה. היא אוהבת ליצור דברים, בנוסף לאהבתה לפסיפס היא גם אוהבת לרקום, ולעבוד עם צבעים. סבתא אוהבת לעשות דברים שלא לוקחים הרבה זמן ,ושיש להם ממש תוצר, לא משהו קטן, אלא משהו שיש לו נוכחות. סבתא סיפרה לי על עוד תחביבים נוספים שלה: "אני אוהבת לטייל בארץ ובטבע, ולחוות מים וציפורים, אני אוהבת לעשות שופינג, לטייל עם חברות וללכת לים. אני מאוד אוהבת חנויות יד שניה, ולכל מקום שאני מגיעה אני קודם כל מחפשת חנות יד שניה." סבתא אמרה שסבא תמיד צוחק עליה שהיא רוצה מלא דברים, אז הוא אומר לה שכשהיא תמות הוא יכתוב לה על המצבה "אני רוצה" כי סבתא כל הזמן אומרת לו "אני רוצה ש…" "אני רוצה ל…" סבתא מספרת שעכשיו אחרי שהיא יצאה לפנסיה, היא משקיעה הרבה בילדים ובנכדים שלה ומשתדלת להגיע הרבה לבקר ולעזור. היא אוהבת את זה וזה חשוב לה. סבתא מספרת שמאז שיצאה לפנסיה היא לא יצרה בפסיפס: "אני חושבת שזה בגלל כמה סיבות, וגם כי עכשיו קר בפסגות לכן אי אפשר לעבוד בחוץ, ואני צריכה להכניס הכול לבית. אז באמת הכנסתי קצת, אבל אני עוד לא התארגנתי על זה. זה נשמע מצחיק כי בסה"כ אני צריכה לעשות דברים ממש פשוטים. אני הרבה פעמים רוצה לעשות פסיפס, אבל כל פעם זה לא קורה, כאילו שיש בי משהו פנימי שעוצר אותי מלעשות פסיפס. אבל אני לא נלחמת בזה, אני פשוט מבינה שזה יגיע מתישהו." סבתא אומרת שדווקא כשהיו לה ילדים קטנים היא הייתה עושה הרבה יותר דברים, ממה שהיא מספיקה לעשות היום, זה אמנם לא נשמע הגיוני אבל זו המציאות. כשאתה עמוס אתה מספיק יותר דברים, וכשיש לך זמן את עושה פחות דברים. "אני חושבת שזה גם בגלל שהיום אני יותר מבוגרת, אז אני עושה דברים יותר לאט ומתעייפת גם מהר יותר, למשל, כשהייתי צעירה והיו לי ילדים קטנים בבית והיה לי יום חופשי אחד בשבוע, הייתי מספיקה בבוקר לנסוע לעיר ולחזור, אחר כך הייתי מסדרת ומתקתקת את כל הבית, ומבשלת לשבת. הייתי מספיקה הכול ביום אחד, וזה היה לי בסדר. לעומת זאת היום, בבוקר ניקיתי את הבית וכבר התעייפתי. עוד דבר שאני חושבת שמשמעותי היום, זה שיש את האינטרנט שזה מסיח את הדעת ומבלבל. פעם לא היו את הדברים האלה אז הייתי יותר מרוכזת. מצד אחד זה מלחיץ ,אבל מצד שני זה גם יותר ממקד. למשל כשהיו לי ילדים קטנים בבית הייתי רוקמת הרבה, כל היום הייתי יושבת ורוקמת. הייתי יושבת עם אורה שושן (שכנה שהייתה לסבתא) והיינו רוקמות בזמן שהילדים היו משחקים. היינו עושות כל מיני יצירות מיוחדות. אז אין ספק שפעם הייתי עושה יותר דברים, אבל עכשיו בגלל שזו שנה ראשונה שאני בפנסיה, אז אני "מלמדת" את עצמי לא לכעוס, אם לא הספקתי לעשות הכול, ואני מבינה שזה בסדר לא לעבוד הרבה". סבתא גם עושה יוגה ומקפידה לצאת לרוץ פעמיים בשבוע. לפעמים היא רצה עם חברות שלה.  בהמשך סבתא רוצה לטייל בעולם ולסדר לאנשים את הבתים. "אולי עוד כמה שנים אני ארצה ללמוד משהו, אבל בינתיים אני רוצה להיות בנחת, ולא לעשות יותר מדי דברים. בגלל שכל השנים הייתי עושה כל כך הרבה דברים, היום אני רוצה לקום בנחת ו"לחיות את החיים, יש הרבה דברים שאני צריכה לעשות, אז אני מעדיפה לא להעמיס על עצמי יותר מדי".

הזווית האישית

הנכדה המיה: מאוד עניין ושימח אותי לשמוע את הסיפור המיוחד של סבתא. אני מאוד שמחה שסבתא הגיע לביה"ס וסיפרה לי על ילדותה, ומודה לה על ההשקעה הרבה,  ועל ששיתפה אותי בסיפור על ילדה חמודה ומתולתלת.

סבתא תרצה: המפגשים בביה"ס היו עבורי חוויה בלתי רגילה. בחיים העמוסים, חייב לבוא מישהו מלמעלה ולהושיב אותנו לספר את הסיפור שלנו, של המשפחה, את המסורת, את ההיסטוריה של עם ישראל, שארוגה בתוך הסיפור המשפחתי, ולהעביר את זה לדור הבא. זה היה נפלא! תודה!